למה אומרים ‘סלח לנו’ בערבית שאחרי כיפור? ולמה יש עוד חתימה בהושענא רבא?
***
‘עד אצעד רחוק מהרגליי/ בוא עד אליי’
(אביתר בנאי /עד)
***
אחד ההרגלים שקשה לנו לשנות הוא הדחיינות. לרוב אנחנו יודעים לאן היינו רוצים ללכת, אבל רעשי רקע למיניהם הופכים את הרצונות שלנו למאבקים. ומי מאיתנו רוצה מאבקים? אז מה אנחנו עושים? משהים את מנגנוני הבקרה כדי לנטרל מאבקים, ומעדיפים לזרום. מה שקורה לרוב במצב הזה הוא שהרצון הפנימי מאבד את הדיוק שלו, אנחנו מחטיאים את המטרה של עצמנו, וכך נולד החטא.
***
‘תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ וְכוּ’ (תְּהִלִּים קי”ט). כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בַּעֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, בֵּין אִם נִתְעוֹרֵר תֵּכֶף וּמִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְרַחֵק הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ הַטּוֹב’
(ליקוטי מוהרן רו)
***
ר’ נחמן מסביר שכשהדברים טריים, יותר קל לנו לחזור למקומנו. הוא משתמש בשפה של דוד המלך, וממשיל את זה לכבשה שסוטה מהשביל. אם היא עדיין קרובה, הרועה יקרא לה, והיא תכיר מהר את הקול שמחזיר אותה, אבל אם היא מתרחקת היא כבר מתחילה לשכוח, בבחינת ‘רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק’ (עד מחר/אביתר בנאי’.
***
בחגי תשרי ראוי לנו להיפטר מהרגלים. לא סתם יש תחושה של חזרתיות. חזרה בתשובה היא שריר שאם לא מתרגלים אותו, אנחנו שוכחים את קולו, הולכים לאיבוד ושוכחים את הדרך הביתה. אבל גם כשהולכים ממש לאיבוד, ה’ יתברך לא מתייאש מלחזר אחר אבידותיו (אנחנו), וגם כשנהיה רחוקים הוא ימצא דרכים להעיר אותנו משנתינו בבחינת’ מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב ששקע בתרדמה, וזה זמן רב שלא החסיר פעימה’.
זו בעיניי אחת הסיבות שאומרים’ סלח לנו’ מיד בצאת כיפור. כמו גם עניין החתימה הנוספת בהושענא רבא. לתרגל את עניין השיבה, החזרה. להתרגל להתחיל מחדש אפילו כמה פעמים ביום. והעיקר לא להתפחד כלל!

בתמונה- אחת מהשקיעות המפורסמות של האמפי בהודו.