פוסט יומולדת 31. ב’ כסליו.
***
התלבטתי הרבה אם לכתוב את מה שאני הולך לכתוב. בייחוד כי זה כאב גדול מנשוא להרבה בחורים ובחורות יקרים ויקרות. אבל אני תקווה שמעט מן האור יגרש הרבה חושך.

מעולם לא כתבתי כאן על הרווקות שלי.
כיאה לגיל הזה, נראה שהיא הדבר הראשון שמתדפק על דלתי הלב כשבאים לעשות חשבון נפש. פעם היו שם המון בדידות, המון כאב, המון ציפייה לישועה, המון מחשבות על עצמי, על העולם ועל אלוהים.
היום אני יכול להגיד בפה מלא ולב שמח:
הרווקות המאוחרת היא המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל.
***
את הדרך שעשיתי כדי לומר דבר כזה, קשה לתאר. את הכלים שרכשתי בדרך גם קשה לתאר. אין דבר כזה “להגיע”, אנחנו כל הזמן בדרך. היכולת שלנו לנגן ניגון, היא היכולת לפרוט על הגיטרה פעם אחת למעלה, ופעם אחת למטה, להיות בקיאים ברצוא ושוב. היום אני כבר מתחיל לראות בעיניים איך כל משבר הוא הזדמנות, וכל רצוא מביא איתו את ה-שוב. היום אני יודע שאני ב’דרך’ :
וזֶה הַדֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים הַשֵּׁם יב”ק,
כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים יב”ק עוֹלֶה דֶּרֶךְ (ליקוטי מוהר”ן תורה ו’).
היום אני יודע שאם אני נבהל ופוחד סימן ששכחתי את הדרך בבחינת “רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק”(אביתר בנאי), בחינת “נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו”(מתוך התפילה).
אני כבר מתחיל להבין איך יכול להיות ש”יש יופי כזה שאפשר לראות רק בסוף שמונה שורות” (נעמי חשמונאי). ואיך זה שיום אחד הלילה כיום יאיר, והזדונות נהפכים לזכויות.
אני בלב שלם מבין איך ימי נעוריי, הימים שעברו עליי בחושך חוזרים אל הקדושה (תפילה לאחר תיקון הכללי), וכל מה שאני עובר בדרך הופך חולשה לעוצמה גדולה (אביתר בנאי).
***
את כל זה אני מבין היום, אבל לא הגעתי, כי אין דבר כזה להגיע. אני תמיד בדרך, כי רק הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף (אביתר בנאי).
כולי הודיה לה’ יתברך שנתן לי את מתנת הרווקות שגרמה לי לצאת למסע של אי-נוחות, ולקנות לעצמי כלים לעבודה פנימית שמאפשרים לי לנשום בתוך כל סערות החיים.
תודה להשם שדחק אותי לפינה והכריח אותי לבחור בחיים.