איפה אני בעולם?? איפה אנחנו בעולם?
כמה אנחנו ישנים, כמה אפשר לישון?
שנים ארוכות שהלב שלנו בקושי פועם. פה ושם איזה סדק קטן. מציץ מן החרכים. קצת. מעט. כל כך מעט.
כמה אנחנו בגעגועים באמת?
הרגשתם פעם לב פתוח? אבל פתוח לגמרי?
אם אין לנו חשק, הלב אטום. אם אנחנו בציניות, בביקורת, בכעס, או סתם אדישות, הלב שלנו התכסה. נפלנו לשינה.
אין דבר כזה ייאוש אהובים. אין דבר כזה.
ייאוש זו קליפה ששוכנת על הלב ומשכנעת אותנו להאמין שזו האמת, שזו המציאות. אבל זה שקר.
המציאות האמיתית מלאה בגעגוע, בכיסופים.
הניכור הפנימי הזה הוא מחסום הכיסופים.
צריך לתרגל געגוע. ללמוד איך להתגעגע לעצמי. ללב שלי. לנשמה שלי.
כי הנשמה רוצה לצאת, רוצה להידבק, לעוף, להתגעגע.
ואנחנו עם כל המסכים, וכל המריבות, והאידאולוגיות, שוכחים שוב ושוב, את הפשטות, את התמימות. את מה שמתחת לכל הפילוגים. הפנימיים והחיצוניים.
איפה הלב שלי? איפה? איפה אני בעולם?
כמה אני מוכן להתמסר לריפוי הלב הזה?
כמה אני מוכן לצעוד ביום ובלילה בדרכים לא ידועות רק כדי לגאול את הלב הזה? להוציא את הנשמה הזו מבית הכלא שלה?
למצוא את בת המלך.
אל תייאשו את עצמיכם אומר רבינו.
מה זו הלשון הזו “תייאשו את עצמכם”.
כי אנחנו אלו שמייאשים את עצמנו.
אנחנו בוחרים להקשיב לאותם קולות שאומרים לנו:
“זהו, נגמר, זה הסוף. הכל מחורבן. די. תפסיק לנסות לשנות. תפסיק כבר להאמין. אל תהיה ילד. תתבגר. אמונה זה אובר רייטד. שכח מזה. תראה את המציאות. הכל הרוס. הכל נחרב. די. תחזור לישון. כבה. כבה את הלב. כבה את הכיסופים שלך”.
אנחנו מייאשים את עצמנו.
כל פעם שעולה הקול הזה אנחנו אומרים “אמן יהא שמיה רבא”.
כמה אנחנו מסוגלים לראות מעבר לקול הזה? להאמין באמת באמונה שלימה בתיקון, בטוב.
יש אמונה בעולם.
אדם שחי בלי אמונה חייו אינם חיים. כי אין לו במה לנחם את עצמו. אין לו יכולת להסתכל מעבר לחומה, מעבר לפינה, ולהאמין שגם הגל הזה חולף.
“בצר הרחבת לי”.
כמה השם יתברך מרחיב לנו גם בתוך הצרות. אף על פי כן. הוא איתנו.
והרי זה לא שהוא יושב שם מבסוט מהחיים.
“בכל צרתם לו צר”.
השם איתנו בצרה. כמה אנחנו מוכנים לעלות רגע מעבר לכאב הפרטי הקטן שלנו, ולהבין שגם השכינה בצער עכשיו. שהיא כואבת.. שהכאב שאנחנו מרגישים בחיים האלה, הוא כולו הכאב של השכינה בכלל, שמגיע אלינו דרכה. עד כמה אנחנו מפנימים שאת כל התפילות שלנו, אנחנו צריכים להתפלל על רפואת השכינה.
“התנערי מעפר קומי”.
קומי! התעוררי התעוררי! אל נא רפא נא לה. לשכינה.

מחסום הכיסופים בכל מקום.
בפייסבוק. בוויי נט. בוואטסאפ. בנטפליקס. בגוגל.
בכל מקום יש מחסומי כיסופים.
המסכים המבדילים, המקטרגים.
איך נלחמים בזה?
אי אפשר להילחם.
אל תנסו אפילו.
אל תילחמו בעצמכם. אל תנסו לדחוף מחסומים.
זה רק יתגבר עליכם עוד יותר.
תעמדו ליד המחסום.
תסתכלו לשמים.
תשלחו מילה מעומק הלב. געגוע.
ככה כשהמחסום סנטימטר מכם.
ואין לכם מושג איך עוברים אותו.
אבל אתם בלב שלכם יודעים שזה רק מניעות של המוח.
אין פה באמת מחסום.
ואיך עוברים אותו?
באמונה. בתפילה. בכיסופים.
עוברים את המחסום בכיסופים.
בואו נחזור להתגעגע.

00:00 בלילה בדרמסלה.
**
אני מתיישב לסכם את היום הראשון בהודו. הרבה שואלים ‘מה אתה מחפש בהודו’, ‘לאן אתה רוצה להמשיך אחרי דרמסלה’. שאלות שאין לי עליהן תשובה חד משמעית. אני יודע שיש בי רצון עצום, אבל עוד לא יודע לצייר אותו במילים ובציור נפשי. אחרי כמה סיבובים של תה ג’ינג’ר-לימון-האני מהביל, ויום של התאקלמות, אני פותח את הספר של הרב דב זינגר ‘תיכון תפילתי’, ואני נתקל בכותרת – לבד. אני שבאתי לטייל בהודו לבד, מתאווה לפתוח בעמוד הזה, והנה מתגלה לפניי פסקה נפלאה על ר’ נחמן.
**
התבודדות היא אחד הדברים החמקמקים והמציקים. יש המון דיבור על זה, אבל בפועל, אף אחד לא באמת היה נוכח ביסטוציה של התבודדות של מישהו אחר. ככה נוצר לו איזה סוד לא ברור של מה שאמור להתרחש שם.
**
כשיש ייחוד פנימי, בין השכל ללב, משהו נפתח באמת. המבט על העולם משתנה, העיניים הופכות להיות אוהבות יותר, ומלאות חמלה והקשבה. אל תקרי ‘עולם הפוך ראיתי’, אלא ‘עולם חדש ראיתי’.

למה כל יום מזכירים בתפילה את קריעת ים סוף? כל יום. בבוקר ובערב. הבנו. מכירים את הסיפור די טוב. למה לחפור? כבר הרבה זמן שאני שואל את עצמי את השאלה הזו. היום באה לי תשובה.

כל יום ויום אנחנו צריכים לקרוע את הים מעלינו. לקפוץ ראש אל תוך הפחדים שלנו ולצלוח אותם. כל יום אנחנו צריכים עזרה מלמעלה בשביל לעשות את זה. הצעד הראשון הוא שלנו, אבל אם נעשה אותו יקויים בנו “הבא ליטהר מסייעין לו”.

“כמים לים מכסים”. שימו לב שהים הוא לא בדיוק המים. הים הוא התהום, החלק הקעור שאליו נכנסים המים. המים מכסים את הצדדים הקעורים והכעורים שבנו. בכל בוקר וערב, יש לנו הזמנה לחשוף את האנושיות, את החולשות, את מי שאנחנו באמת. בכל יום יש לנו הזמנה ליצור קריעת ים סוף מחדש.

אחד הדברים הפרדוקסליים בניסיון לחזור בתשובה הוא הגילוי וההסתר.
לפעמים כשאנחנו עומדים בתפילה, בסליחות נניח, או בתפילה של ראש השנה או יום כיפור, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לומר לעצמנו בלב “אני צדיק מעכשיו, הנה די, זהו, כל מה שעשיתי היה בטעות, אל תסתכל לשם, לתוכי, לעבר שלי, זה הכל שחור ודפוק שם…”. אנחנו ממהרים להסתיר את זה, לקוות שמה שעשינו ייעלם בלי שנצטרך לנשום את זה מחדש. הרי אנחנו מתחרטים, הנה, רוצים לתקן, אז בוא לא נתעכב על זה, בוא נמשיך הלאה.

אבל, למעשה, עמידה לפני ה’ בתפילה הינה דווקא היכולת לחכות עם אינסטינקט ההסתרה ולהישאר חשוף. ככה. עם כל השריטות, והדברים הרעועים והשבורים שעשינו שיושבים בזכרון ותופסים מקום של קבע על הלב. “יהיה איך שיהיה” אומר ר’ נחמן, כך האדם צריך להתפלל, כך הוא צריך לחזור בתשובה. אברהם יהושוע השל אמר פעם “התפילה הופכת אותנו להיות ראויים לישועה” – כלומר, שהנקודה ממנה אנחנו צריכים להתפלל היא נקודה בה אנו זקוקים לישועה, בה אנו שבריריים וחשופים.

לכל דבר בחיים יש פנים וחוץ. גם לחיים עצמם. יש למשל את ‘החלום האמריקאי’ שהוא תמונה ויזאולית מבחוץ על החיים. בית, אישה, שני ילדים וכלב. מסובב כל עלמין זה בעצם הרעיון, האידיאה כפי שהיא מתגלמת בחזיון אצל האדם. בתור בני אנוש אנחנו מסוגלים הרבה פעמים לראות את התגלמות הרעיון אצל האחר, ואז לעשות את הפעולה הרגשית הכי אנושית – לקנא.
כשאנחנו מקנאים, מה שבפועל אנחנו עושים זה לשכוח את ה’ממלא כל עלמין’. מבחוץ הדברים יכולים להיראות נוצצים, אבל אין לנו מושג מה קורה במרחב הסמוי מן העין. וכל פעם אנחנו מופתעים מחדש, ועדיין שוכחים להשקיע במרחב הפנימי הזה בעצמנו.

ט”ו באב הוא הזמן שבו הרבה מאיתנו מתעסקים בהשוואה. איפה אני ואיפה הם. אבל כמו שאומרים בשפה המקצועית – חייבים להשוות תפוחים לתפוחים. ואם אתה משווה תפוח לבננה, אז ההשוואה חלולה. אז אם משווים את החוץ שלהם לפנים שלי, הכשלון הוא מובנה משתי סיבות.
1. כי חוץ ופנים הם שני דברים שונים
2. כי אם היינו מסתכלים באמת פנימה, היינו משילים מעצמנו קליפות. וכשמשילים קליפות ונוגעים בבפנוכו של הלב, מגיעים למקום שבו השוואות לא מתחילות.
העולם הפנימי שלנו הוא מרחב אינסופי של רגש וחופש, מקום שלא מתעסק בהשוואות כי זה פשוט זר להן ברמה הכי עמוקה שיכולה להיות.

הבוקר פרסמתי קטע קצר משיחות הרן של ר’ נחמן:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת בִּתְפִלָּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק וִיאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְאָמַר שֶׁיַּחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ: הֲלֹא אִם אֲנִי רָחוֹק בְּעֵינַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל כָּךְ מֵחֲמַת רִבּוּי עֲווֹנוֹתַי, אִם כֵּן אַדְּרַבָּא עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יָדִי דַּיְקָא. כִּי הֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּרִיתוֹת ו:): ‘כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ מִתְּפִלַּת פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תְּפִלָּה…’. וְאִם כֵּן אִם אֲנִי בְּעֵינַי כְּפוֹשֵׁעַ יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, אִם כֵּן אַדְּרַבָּא, כָּל שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יָדִי דַּיְקָא וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל.

ר’ נחמן מקפיד להחזיר אותנו כל הזמן לעולם הפנימי. בעולם החיצוני אני יכול להיחשב פושע, כי עשיתי כך וכך, ואיני ראוי ואיני כדאי. אבל בעולם הפנימי, אני תמיד רצוי, תמיד אהוב. בממלא כל עלמין הכל אפשרי והכל בר תיקון והכל חופשי וחי. משם אני צריך לצאת אל החוץ, משם אני צריך להגשים חלומות. אהבה היא לא רעיון שמיישמים. אהבה היא דבר פנימי לא מוסבר שנמצא בתוכנו כל הזמן ועלינו רק לחשוף אותו ולתת לו אפשרות להתגלות. אהבה היא מוחשית כמו איבר בגוף, אבל עדיין בלתי נתפסת וקשה לתמלל אותה. היא גם ממלא כל עלמין וגם מסובב כל עלמין.

טו באב שמח 🙂

כידוע התפילות החליפו את הקורבנות. כבר בתהילים מזהה דוד המלך הנפלא את הזיקה בין המצב הנפשי של האדם לזבח שהוא מחוייב לזבוח.

“הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם” הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב….וּבְחִינוֹת עוֹלָה, הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ…”

ר’ נחמן מציג בפשטות שעשוע במילים בין המילה עולַה כזבח, למילה – “העולֲה על רוחכם”. ר’ נחמן מעיד על עצמו שהוא לוקח שברים ועושה מהן תורות. לא סתם כל האנשים השבורים מגיעים לר’ נחמן. אדם שבא להקריב עולה, משהו בקרבו נשבר.

“וְצָרִיך לָזֶה נְסִירָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן…וְהַנְּסִירָה הוּא בְּחִינַת שֵׁם חֲתַ”ך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת “פּוֹתֵ’חַ אֶ’ת יָדֶ’ך”, סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתַ”ך, הַיְנוּ שֶׁחוֹתֵך וּמְנַסֵּר אֶת עַצְמוֹ.”

סוד הנסירה של האדם הראשון: שתי ישויות, גוף אחד, ואפס מפגש. הנסירה מאפשרת התבוננות מחודשת, התרחקות קלה על-מנת לחזור ולהיפגש. דביקות מוחלטת מסכנת אותנו בהיבלעות טוטאלית, מחיקה של האישיות. מחיאות הכפיים (האהובות על ר’ נחמן), מתאפשרות רק כאשר יד ימין ושמאל חופשיות לנוע ולהיפגש. רצוא ושוב. “פותח את ידיך” זה סוג של מחיאת כף. ניסור ופתיחה, חופש שמאפשר מפגש. כמו ריקוד של שתי הידיים.

“וְהַשֵּׁם חֲתַ”ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ, כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ וְהוּא תְּרֵין רוּחִין. וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ”חַ (הם ב)גִּימַטְרִיָּא – חֲתַ”ך.”

מי מאיתנו לא נאנח ומתנשף ברגעים קשים, בנפילות. הנשימה מואצת. רצוא ושוב, שתי רוחות, רוח נכנסת ורוח יוצאת. זהו החיתוך במובן העמוק. לאפשר לאוויר להיכנס ולצאת. לא להיתקע על תקליט שרוט. להמשיך הלאה, לשוב ולהיפגש מחדש.

מקובלנו לעיין בהקשר הרחב יותר של הציטוט המובא, וכך כתוב פסוק קודם:
“עיני כל אליך יְשַֹבֵּרוּ, ואתה נותן להם את אכלם בעתו”.
יוסף היה המשביר במצרים. “לכו שברו לנו מעט אוכל”. השבירה בעברית מעידה על היפתחות למקור החיות, לאינסוף. לא לפחד מהשבר. לתת לו להוליד רוח חדשה. רוח נשברת מולידה חיים. נשימה ונשיפה.

“וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה וְזֶהוּ זִבְחֵי אֱלוהִים, הַיְנוּ. בְּחִינוֹת עוֹלָה הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ”ל”

בבחינת “וכשהלב נשבר זורח אור גדול”
#אביתר_בנאי_פקק_תנועה

המעורר געגועים
המצמיח נחמה
החוזר בתשובה
השופך נפשו
בכתיבה כאובה
מפזז ומכרכר
מרוב אהבה
לאלוהים,
אתה
עומד בפרץ
בלי לחשוש
איך יתלחשו
על המלך