מוצאי שמחת תורה – הלב והילד

כולנו מכירים את הנסיון לדובב ילד קטן. “מה אתה רוצה?”. והילד בשלו, עושה כל דבר חוץ מלהגיד לנו בפשטות מה הוא רוצה. הוא מגלגל את העיניים, מסתכל לצדדים, מגמגם, צועק, בוכה…משגע לנו ת’שכל!!

והלב, גם הוא משגע ת’שכל. והלב כמו הילד בן ה-4 הזה, לא יודע להגיד בפירוש מה הוא רוצה. הוא שולח אותות וסימנים, ואנחנו צריכים לדובב אותו ולהצליח לתרגם את זה למסרים ושפה שנוכל להבין. שפת הלב היא לא שפה מסודרת. דברי הלב עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. רגע אחד הלב נפתח והכל מובן, ורגע אחרי זה אנחנו מגששים באפילה. “בערב ילין בכי ולבוקר רינה”.

“ילד, מה אתה רוצה? תגיד כבר!”
אם נדחוק את הלב הוא רק יתכווץ ויתרחק, כמו ילד. ממש כמו ילד שבוכה כשצועקים עליו. בשביל לדבר עם הלב צריך לעזוב את ההיגיון. להסביר לילד בצורה רציונלית שאין מפלצות מתחת למיטה זה לא הסבר מספק. ילד צריך נחמה. מילים רכות. ניגון. הלב צריך הקשבה, לא הסברים. לא הגיון. לא התוכן הוא זה שחשוב אלא המנגינה. ה-איך. ‘רחמנא ליבא בעי’. נקודת הלב היא חמקמקה, אין שום אפשרות לתפוס אותה באמת כי היא נקודה ריקה ‘ולבי חלל בקרבי’. מה שיש בתוך הלב זה תנועה. אלו חיים.

כשהלב סגור. התנועה מוגבלת, והכאב גובר.
כשהלב פתוח, הכל נפתח, והכל אפשרי, ואין פחד בעולם.
תדברו אל הלב שלכם. תדברו עם חבר טוב.
תדברו את עצמכם השנה הזו.
תהיו חדשים. תהיו אהובים.

#נפשי_יצאה_בדברו
#שנה_ברוכה_של_גשמים_בעיתם_ולבבות_פועמים