בפרשה הקרובה אנחנו קוראים את המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל “החודש הזה לכם”. ר’ נתן מגלה לנו סוד עמוק מאד על המצווה הזו ולמה היא קשורה ליציאת מצרים. הפסוק המפורסם מיחזקאל “וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ” מתאר באופן מוחשי את הלכלוך המצוי בבני ישראל בתוך מט’ שערי טומאה של מצרים. אבל השם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים הזו, ולכן ממשיך הפסוק ואומר “וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. וכך אומר ר’ נתן: “אֲפִלּוּ בְּתֹקֶף הַדָּמִים וְהַלִּכְלוּכִים אַף-עַל-פִּי-כֵן, חֲיִי, כִּי גַּם שָׁם יְכוֹלִין לִמְצֹא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת , שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִגְאֲלו”.
***
כשאנחנו נמצאים בחושך, זה נקרא “פגימת הלבנה”, משום שאין שום נקודה של אור בלילה, הירח נעלם. לכן, כשיש מצוקה וקושי, אנחנו מרגישים כלואים, מרגישים שאין תקווה, אין נקודה של אור:
“כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁיִּשְֹרָאֵל הֵם, ח”ו, בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַלְּבָנָה קִטְרוּג הַיָּרֵחַ, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים כָּל הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים ח”ו, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאִישׁ יִשְֹרָאֵל מִתְעוֹרֵר וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדָּה טוֹבָה וְעַל-יְדֵי זֶה חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כַּנַּ”ל, זֶה בְּחִינוֹת מִלּוּי הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ”
***
היכולת שלנו לצאת ממצרים, מעומק הגלות, מהחושך הכי מלוכלך וגס שיש, נעוצה ביכולת למצוא נקודה טובה, נקודה של אור, של אמונה. ואיך זה קשור לקידוש החודש?

שבע הפרות הרעות אוכלות את שבע הפרות הטובות עד ש’לא נודע כי באו אל קרבנה’. ר’ נתן מסביר שהרע לפעמים יכול להתגבר כל-כך, עד שהוא הופך להיות חזות הכל, עד שהאדם שוכח את הטוב שקדם לרע. לכן’ לא נודע כי באו אל קרבנה’, שהפרות הרעות והרזות אכלו את הפרות הטובות כאילו לא היו מעולם.
***
ממשיך ר’ נתן ומבהיר למה ליוסף היכולת לפתור ולתקן את חלומו הרע של פרעה:
“ותיקונו על ידי יוסף… בבחינת ‘בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין’, שיוסף בחינת צדיק האמת, עולה על העין, כי הוא סותם עיניו מלראות את זה העולם לגמרי, ואין לו שום הסתכלות בזה העולם אפילו כהרף עין. ועל כן נקרא ‘עלי עין’, כי הוא עולה על העין ועולה עליו”.
היכולת של יוסף היא לראות את עומק המציאות, את התכלית שאליה המציאות הולכת, ולא את המקומי הסופי. הוא לא הולך אחר עיניו (ולא תתורו אחרי לבבכם), אלא מסוגל לשלוט עליהן, ולהבין שלא שלהן הבעלות על הפרשנות, אלא על הדעת והמוחין. העיניים הן רק שליחות של המוח, בבחינת “אל תאמין לכל מה שאתה רואה/זה לא מים שאתה שותה”(נעמי חשמונאי).
***
במעשה משבעה קבצנים, הקבצן העיוור מסביר שהוא אמנם נתפס כעיוור בעיניי העולם, אבל בעצם יש לו היכולת הגבוהה שלא להיכנע למראה עיניים של המציאות, אלא לראות את עומקה:

“וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עִוֵּר? אֵין אֲנִי עִוֵּר כְּלָל. רַק שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן. (וְעַל כֵּן הוּא נִדְמֶה כְּעִוֵּר, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת כְּלָל עַל הָעוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלוֹ כְּהֶרֶף עַיִן. וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ הִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה בְּזֶה הָעוֹלָם”.