בפרשת יתרו מתחיל רומן המחויבות בין ישראל להקב”ה, אבל באותו רגע ממש מתחילים הסדקים שיביאו את השבר הגדול של העגל ושבירת הלוחות.
אתמול ראיתי בטלוויזיה את התכנית ‘בא לחדש לכם’ עם מושיק גלאמין (אל תשאלו, סיפור ארוך), והיה שם בחור גרוש עם עוד שלושה חברים גרושים, ואחד שעוד לא התחתן. בדיבורים של בין לבין הגרושים אומרים לזה שעוד לא התחתן ‘עזוב אותך, זה לא עובד, היינו שם’.

כל כניסה לזוגיות מביאה איתה פוטנציאל לשבר. עם כל זאת, ר’ נתן אומר כל כך יפה שאפילו אם פזלנו בשעת החופה למחוזות אחרים, גם ההסתכלות בעין אחת היא יקרה וחשובה לפני ה’ יתברך. לא למהר לסגור את הגולל על הפוטנציאל רק כי יש חשש מלב שבור. למצוא נקודה טובה אחת, באחת מעינייך, ומשם להגדיל ולצמוח.

בברכת ‘לא לפחד להתאהב
שישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד’

(עידן רייכל)

אל תקרי ‘בעולם’ אלא ‘בעלים’. בוא וראה, עיתים שהאדם הולך לאיבוד בעולם, אבל ה’ יתברך אינו מתייאש מהאדם לעולם, ומחזר אחר אבידתו בכל רגע ורגע, ועל-כן, אין שייך לומר ‘ייאוש בעלים’ אצל ה’ יתברך, שאין לו לאדם בעלים אחרים מלבד ה’ יתברך, שנאמר “אבי ואמי עזבוני וה’ יאספני”.

#אין_ייאוש_בעלים_כלל

במה דומה יוסף ליעקב חוץ מהמראה (ע”פ המדרש)?
מדוע יוסף מזוהה עם ספירת היסוד בקבלה, ומה טיבה של ספירה זו?

דמותו של יוסף במקרא היא מרתקת, מכיוון שאנחנו פוגשים אותו כ”בעל החלומות הלזה”, איש הרוח ההזוי החולם חלומות, המנותק מהמציאות שחי בספירה אחרת מכולם. אאוטסיידר. רחפן. בטח שלא איש מעשה.
בגלל שאנחנו רגילים לסיפורי התנ”ך, לא שמנו לב איזה מהפך עובר יוסף. יוסף הופך מדמות רחפנית ומנותקת לחלוטין, לאיש מעשה מובהק! הכלכלן הגדול ביותר באימפריה הגדולה ביותר. זה שיודע לצבור מזון ולחלק אותו בצורה הנכונה ביותר כדי שהאימפריה תמשיך להתקיים. לא פחות מאשר “הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ”.

ב’ כסליו. סיכום שנה. החלפת קידומת!!!
(מעט ארוך. כל דכפין ייתי ויקרא. ומי שלא – יש תמונות!)

קשה לדלג על הקטע של המחשבות ביומולדת שלך, זה תמיד איכשהו בוקע את כל המחסומים וההתעלמויות שתנסה לייחס להן. אז אמרתי בלבי שאם כבר, אז כבר אחלוק אתכם כמה מהמחשבות והתובנות שאספתי בשנה האחרונה ממרום גילי.

כל אחד מאיתנו מכיר את המקומות שמכווצים אותו, המקומות בהם הוא מרגיש מאבק פנימי, מקומות שמעוררים בו התנגדות. אחד הדברים שלקח לי הרבה זמן ללמוד (ואני עדיין לומד) הוא ההבנה העמוקה ושינוי התפיסה והדפוסים הפנימיים, שכל מקום שאנחנו חווים אל מולו התכווצות, הוא באופן העמוק ביותר – הזמנה לעבודה של התרחבות, כמו שנאמר “בצר הרחבת לי”.
האינסטיקט האנושי שלנו הוא פשוט להימנע מהתכווצויות וחיכוכים כי זו הרגשה לא נעימה, ולחשוב שלאורך החיים נסגל לעצמנו מיומנות לימבו מקצועית שלא תבייש אפילו את ההתחמקות מכדורי אקדח כמו קיאנו ריבס ב’מאטרקיס’. אז זהו שלא.

בסוף הפרשה שלנו, יעקב בורח מעשיו מהדבר שהכי מפחיד אותו בעולם. בהמשך, האחים ימכרו את יוסף כדי להרחיק אותו מעליהם. אם נשים לב היטב, בכל נקודה בתנ”ך שישנו חיכוך ומתח בין אחים ומשפחה, כל אחת מהדמויות הייתה יכולה לבחור אחרת בשביל ליצור תיקון ואחווה במקום ריחוק ופירוד (קין והבל, שרה והגר, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו וכו’).
אין נוסחה להתחמק ממתחים וחיכוכים. פשוט אין. מה עושים? לומדים לעבוד עם זה. משנים את האינסטיקטים וההרגלים מתוך הבנה שכל דבר בא ללמד אותנו משהו, ולהרחיב את הכלים שלנו, ואת יכולת ההתמודדות שלנו.
***
“הצרים של הנפש שהם החטאים והפגמים של כל אחד שזה עיקר צרות האדם וכשהם מתגברים על האדם ח”ו אזי הם רוצים להפיל אותו לגמרי ח”ו כאלו אין לו עוד שום תקוה ח”ו….אבל באמת האדם אסור לייאש עצמו. וצריך להתגבר לעורר משינתו על ידי המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין….כי איני מייאש עצמי עדיין כי ה’ יסמכני. כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלקות כביכול… כי מאחר שאני מוצא בעצמי עוד איזה נקודה טובה על ידי זה אני מתעורר מהשינה. ועל ידי זה אני נכנס באמת לכף זכות ועל ידי זה אזכה לתשובה וכו’ כנ”ל. כי כל הרע נדחה מפני מעט הטוב שמוצא בעצמו ומחיה ומרים את עצמו בזה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך כידוע” (ליקוטי הלכות, הלכה א’)
***
הצד השני של הסיפור הזה הוא גם היכולת העצמית לחזק את עצמנו בדברים טובים. היכולת לחפור בצרות ולהפוך אותן לשיעור עצמי הוא מוגבל, ולעיתים צריך באופן הכי פשוט למצוא בעצמנו נקודות טובות על-מנת להתעורר ולחזק את הלב החלש. לחזק את האמונה בעצמנו ולראות את עצמנו בעין טובה.

אחבר את שתי הנקודות שהעליתי בשביל לשתף אתכם בדבר חדש שרכשתי בשנה האחרונה (התכווצות מול פחדים ומציאת נקודה טובה בעצמי).
בעבר נורא חששתי כשביקשו ממני לנגן ולשיר, או לחילופין לארגן ערב תוכן כלשהו. האינסטיקנט שלי תמיד היה להגיד קודם כל ‘לא’. למה? כי זה מכווץ אותי ולא מתאים לי. בכלל אני עסוק ולא יהיה לי זמן (לרוב זו רק טכניקת התחמקות. קיאנו ריבס לעיל).

מה נשתנתה השנה הזאת? אני לא בטוח איך זה קרה, אבל בעזרתם של אנשים יקרים מסביבי שהעניקו לי הזדמנויות מצאתי את עצמי לוקח חלק עיקרי בהרמת ערבים ופרוייקטים שהייתי בהלם מעצמי מההצלחה שלהם.
לפני ממש שנה, בדצמבר 2015 הכרתי אדם שלימים הפך לחבר טוב. בתוך חמש דקות של שיחה ראשונה איתו כבר הוטל עליי לארגן ערב על ג’ו עמר בבית הכנסת ‘זכרון ברוך’ ביפו. לא יודע איך הוא שכנע אותי לעשות את זה בכזו קלות, כנראה הייתה לו סיעתא דשמיא. אחרי טלפונים רבים והתרוצצויות הרמנו ערב מקסים ומעניין שללא ספק היה הצלחה.

במקביל לארגוני הערב הזה, ביוזמה של בחורה שבקושי הכרתי, הרמנו שיעור שבועי של הרב דוד מנחם, שהחזיק מעמד מחנוכה ועד חודש אלול. בכל שבוע הגיעו כ-40 איש, ופעם בחודש הרמנו ערב עם אורחים מיוחדים ומוזיקאים שהגיעו בכל פעם בין 100 ל-150 איש. לא יודע איך, אבל זה פשוט קרה. (אפילו זכיתי לעשות סאונד ליגל הרוש! כבוד!).

משראיתי שה’ מצליח בידי לעשות, ובעקבות שיחה עם מישהי במשרד, החלטתי להעיז פנים ולבקש מהארגון בו אני עובד איזו הזדמנות לעשות משהו דומה לדברים שהתחלתי לעשות. במקרה ממש (כשאני אומר במקרה הכוונה להשגחה), בדיוק היה פרוייקט גדול על הפרק, והבוסית שלי (שלא הייתה ממש הבוסית שלי אז) נתנה בי את אמונה והטילה עליי לארגן יום גדול מאד של כי”ח בכנסת על פרוייקט ‘החכם היומי’. גם היום הזה היה הצלחה מסחררת. ברוך השם. (ואפילו ישבתי עם מירי רגב אחד על אחד!) לאורך השנה, לצד כל זה התקיימו עוד כל מיני ערבים שיזמתי או נתתי יד בארגון שלהם, שהפגישו אותי וחיברו אותי עם אנשים נפלאים ולבביים.
***
לכי”ח הגעתי בתור מנהל נכסים, עבודה שלא כל כך מעניינת אותי, אבל במקרה גמור (לעיל) יוצא שהדברים שחששתי מהם ופחדתי מהם בהתחלה, לאט לאט הופכים לדברים יפים וחיוביים שמחזקים וממלאים אותי. וזה ה-סיפור שלנו. להפוך את מר למתוק, להפוך את הצרה לרוחב פנימי.
***
“הכל טוב ויפה, אבל מה עם חתונה???”
גם ביום כזה של יומולדת, לא כל המחשבות חיוביות בהכרח, ויש עוד דברים שחסרים ושמתגעגעים אליהם. מעולם לא כתבתי בפייסבוק על נושא הרווקות, אבל נזרוק לכם עצם קטנה הפעם הזאת. דווקא היום כשחסר, זה הזמן להתפלל הכי חזק ולקוות שבנר שמיני של חנוכה תחכה כבר כלה (והמבין יבין).
השנה בסימן של דיוק, בסימן של עבודה פנימית ובלי פחד משינויים.
מברך את כולנו שנהיה טובים, שנדע שלום פנימי ושלום בארץ. שנה של טל ומטר לברכה בגשמי וברוחני. שנלמד להפוך הכל לטובה ושכל ניסיון יביא איתו ברכה והרחבת הלב.
שבת שלום ומזל טוב לי 🙂
***
ותודה לכל האנשים היקרים שהודות להם הדברים הללו קרו והתרחשו:
שלי מלכה, שרון גולדברג, אריאל מואב, חני מימרם, חיה נאמן, הרב דוד מנחם, יאיר כוכב, דוד גדג’, לבנת בן-חמו, מאיר בוזגלו, מיכל עולי ותנועת תיקון, אלי ברקת ויהודה מימארן.
וכמובן לאבא ואמא והמשפחה שזרמו איתי עם החפירות והשגעונות שלי.

*קצת תמונות להמחשה מהעשייה הברוכה של השנה האחרונה בלינק לפייסבוק.

ביום חמישי בערב אני בן 30. זקן. מה אפשר לומר. כולנו מתכחשים להתבגרות ולהזדקנות. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשם באמת. שנשאר צעירים לנצח וזהו. תנו גלולות, תנו בוטוקס, תנו צמחי מרפא, תנו לנו מעץ החיים, שנשאר יפים.

“וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (פרשתינו).

אז אני לא היחיד שמזדקן מסתבר. גם אברהם הזדקן. הביטוי “בא בימים” המוצמד למילה “זקן” הוא המעניין. ור’ נחמן מצא בו עניין רב כל כך עד שדרש אותו בתורה ס’ בליקוטי מוהר”ן, היא נקודת התפנית שממנה התחיל ר’ נחמן לספר סיפורי מעשיות, וצריך לעיין בזה:

“וְאַבְרָהָם שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת זָקֵן בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים עַל־יְדֵי־זֶה זָכָה לַעֲשִׁירוּת בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ”ד): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי”ט): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן; שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת זָקֵן הַנַּ”ל, בָּא לְהִתְבּוֹנְנוּת, שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת זָקֵן כַּנַּ”ל.”

הזקנה הרבה פעמים מזוהה עם כבדות, שמרנות, עקשנות, עייפות. ר’ נחמן מבקש לשבור את התפיסה הזו בעזרת אברהם. הזקנה מביאה איתה פרספקטיבה, התבוננות, אולי אפילו מימד של נצח מלווה בחסד ורחמים. לא סתם הפרצוף המלא חסד על פי תורת הקבלה והאר”י הוא – פרצוף העתיק. (עתיקא קדישא).
התבוננות היא ערך שחסר לנו היום, אנחנו רגילים להגיב מהר לכל דבר ולירות מהמותן כל פעם שאנחנו מרגישים שדורכים לנו על הבוהן. אנחנו רגילים להכין תשובה מוחצת שנוכל לשלוף מיד עם תום הדיבור של הצד השני, ולעיתים אפילו לפני שהוא מסיים.

לפני שנתיים יצא לי להיות כמה ימים ברומא עם המשפחה, וליד הדירה ששכרנו היה פאב נחמד ביותר עם מוזיקה חיה. ערב אחד היה מוקדש לשירי הביטלס, וכמובן שהיינו חייבים ללכת. הלהקה הראשונה שעלתה הייתה מורכבת מחבר’ה צעירים ומוכשרים מלאי אנרגיות. אחריהם עלו חבר’ה מבוגרים שראו עליהם שהם צועדים דרך ארוכה יחד. שתי הלהקות היו טובות, שלא תבינו, אבל ההבדל ביניהם היה בולט. החיפוש הפנימי של הצעירים מלווה בתזזיתיות, באיזו מהירות שמביאה איתה חוסר דיוק, ורעשי רקע מלווים באי-נחת. הלהקה המבוגרת לא מיהרה לשום מקום, היה אפשר להרגיש איך כל צליל נמצא במקומו, בנחת, באיזו מתיקות עתיקה ומענגת.

“וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר־כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה…”

לבוא בימים, פירושו למתוח את הזמן, להאריך את הימים ולמלא אותם ביותר ממה שהם יכולים להכיל. זו תפיסה שאיננה פירושה מירוץ נגד השעון על-מנת להספיק את כל המטלות שרצינו, אלא ההבנה שאם אצליח לנכוח בהווה בכל נקודת זמן ביום, היום שלי יהיה מלא יותר ובעצם ארוך יותר. אני ממש אוכל להרחיב את השעה שלי ולהפוך אותה מחיי שעה לחיי עולם.
מאחל לכולנו שנלמד להיות זקנים באים בימים כמו אברהם, ושה’ יברך אותנו בכל מכל כל.

נ.ב. למצולם אין קשר לכתבה.

“קול דודי דופק”
אף פעם לא שמתי לב. הדוד לא דופק על הדלת! הקול שלו הוא זה שדופק. אפשר לדמיין אותו קורא לרעייה שוב ושוב “רעייתי…רעייתי…יונתי…תמתי”. הקריאה החוזרת ונשנית, היא זו שדופקת על הדלת. הגעגוע. הערגה.
והקב”ה ככה הוא. קורא לכל אחד ואחד מאיתנו. הוא לא דופק על הדלת פיזית, אלו תמיד יהיו קריאות שמאחורי הדלת, קול שיכול להיבלע ברעשי רקע. ואם לא נטה אוזן ונקשיב לקריאות, לא נשים לב ונחמיץ את הדוד בבחינת “דודי חמק עבר”.

“וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ. בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך”
(ליקוטי מוהר”ן נד’)

“כתיב (תהלים ס”ט): “חרפה שברה לבי“, הינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם.”

>מצב של חרפה, הוא מצב בו הרגש הכי חזק שלנו מתפרץ בעודו מתנגש בתאונה חזיתית עם מציאות לא רצויה, כזו שמוציאה מאיתנו משפטים נוסח “אני לא מאמין שזה קורה לי!!!”. האינסטינקט האנושי שלנו אומר לנו לדחות מעלינו את הסיטואציה, להתנגד אליה בכל הכוח, ובכך להגן על הלב השברירי שלנו מפני חרפה ובזיון.
***
“והתקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו”

>התפיסה האינסטינקטיבית של האדם היא תפיסה שיסודה בטעות. אם נתנגד למציאות במאבק פנימי, המאבק רק יילך ויגבר. כמו :” בושה / שילד קטן נשכב על רצפה ובא בדרישה/ ואת נכנעת להמון שהציץ ונפגע” (בושה/נעמי חשמונאי)
ר’ נחמן אומר בפשטות – תן ללב שלך להחוות את החרפה הזו שאתה כל כך סולד ממנה, תן לו לרגע לשהות שם ותראה, איך ברגע אחד כל ההתנגדות הקשוחה, משתחררת ונופלת מאליה.
***
“לכאורה קשה, למה אנו צריכין לתפלה? והשם יתברך יודע מחשבות!
….נמצא שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת נקודה… ועל ידי זה נתבטל ערלת לבו, הינו חרפות, הינו אהבות רעות:
וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו, כמו שכתוב: “ומקבלין דין מן דין”.
כי בזה הבחינה שיש בחברו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה”

> בשיחות הר”ן כתב ר’ נחמן “שעל ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות”. ר’ נחמן חוזר על הדבר הזה שוב ושוב, כי הוא מבין שכשהאדם נתקל בסיטואציה של חרפה, הוא לא ממהר לדבר עליה עם קונו. זה מן מחסום מובנה כזה בתוכנו, שהרי ריבונו של עולם גם ככה רואה כליות ולב, אז למה אני צריך לדבר את זה בכלל?

ר’ נחמן אומר שבכל אחד ואחד מישראל יש נקודה שהיא שלו, ואת הנקודה הזו אין לחברו. אם מצליחים להגיע למצב שיש באמת לפחות חבר אחד שמדברים איתו בלב פתוח ונקי, אזי יש שתי נקודות שמתחברות ואז הם מקבלים זה מזה ומאירים זה לזה. כך גם בשיחה עם בורא עולם. יש הרבה דברים שכשהם נשארים בראש ובבטן שלנו, הם מתנפחים לפחדים גדולי מימדים, אבל אם נדבר אותם החוצה בלי לדאוג לפאסון שלנו, נראה שאין לנו באמת ממה לפחד, ופתאום כל העורלה שעל הלב נופלת ואנחנו מרגישים נקיים שוב.

-מקוצר היריעה, חתכתי הרבה מתוך התורה הזו, אבל ראוי לעיין בה לעומק.