הרבה מחשבות עברו בראש בשבוע הזה. הרבה הרגשות פנימיות שמכווצות את הבטן ואת המעיים, ומבקשות לפרוץ החוצה ולהפוך את העולם על פיו. לאהוב את הכל, ולבעוט בהכל, לחולל מהפיכה, להשיב את השכינה מהגלות, ולנער את העפר הנקלה שמתפורר על מצחה.
הלימוד הוא דבר נפלא, הידע הוא סוג של שער ופתח לעולמות נפלאים ועשירים מאין כמוהם. בחברה המערבית נפוצה אמרה רווחת שאומרת “ידע זה כוח” – וזה אכן כך. הדבר מתבטא בעיקר כאשר אתה מבקש להוכיח את צדקתך בוויכוח סוער, ובכוחך להביא עשרות מקורות שיוכיחו מדוע הצדק איתך. הידע מעניק לנו יכולת להזיז דברים בעולם, ליצור מדע וטכנולוגיה, ליצור מחשבות מרחיקות לכת וכו’…
“תלמוד גדול [ממעשה], שמביא לידי מעשׂה”. רבי חנינא בן דוסא היה אומר: “כל שמעשׂיו מרובים מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשׂיו, אין חכמתו מתקיימת”
עם זאת, “ידע הוא כוח” זו אמירה הרסנית וארסית שעתידה (וכבר התחילה בכך) להשמיט את הקרקע תחת רגלי תרבות המערב. חז”ל בחכמתם הרבה לא ראו ערך לחכמה שנשארת בשכל בלבד, צריך לגייס את כל גוף האדם וכוחותיו בכדי לממש את אותה חכמה. קשה לנסח את העובדה הזו בצורה יותר חריפה מר’ חנינא בן דוסא – ללא מעשים, החכמה שלך פשוט לא שווה כלום.
הבעש”ט ואחריו ר’ נחמן נינו, ביקשו להמיר את החכמה לעוד סוג של מעשה, מעשה פנימי שמתרחש בנפשו של האדם – “להפוך את התורות לתפילות”. התורה היא לא ידע, ובטח שלא כוח. התורה שנלמדת בשכל, חייבת לרדת ולהתגשם בתוך הלב…לחלחל לתוכו ולמול את עורלתו שמגוננת על החולשות שלנו, על היכולת שלנו להיחשף בפני אחרים, על היכולת שלנו להעניק, להקשיב, להכיל וממילא לאהוב.
“ידע הוא כוח” לא מעניק את היכולת לאהוב, וממילא אין בו טוב עצמותי. אהבה לא נולדת בעקבות כמות של ידע, אבל כן בעקבות כמות של מעשים ותפילות. המעשים והתפילות, באופן המובהק שלהם, מייצרים פנייה וזיקה אל השמים ואל הזולת. המעשים והתפילות מאפשרים להתקרב ולשבור מחיצות והגדרות…
בעזרת השם, שנזכה להרגיש ולעשות.
נ.ב.
המהפכה השקטה שלי כרגע מתחוללת בפייסבוק. אני מצטרף לקריאתו של הרב שרלו לעדן את השפה, להפוך אותה ל”עגולה” יותר כלשונו. תרבות הטוקבק של היום הפכה הרסנית. המון אנשים מטילים את זעמם על אחרים ומשצפים ומגדפים ככל העולה על רוחם, ללא רחם. אני רוצה להעלות למודעות את האפשרות להגיב באופנים ביקורתיים לא פחות, נוקבים לא פחות, אבל אנושיים הרבה יותר! השפה שלנו מזינה את המחשבות, ובכך שנגאל את השפה, נצליח אולי גם לא לעבור על הכתוב “לא תשנא את אחיך בלבבך”.