בפרשה הקרובה אנחנו קוראים את המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל “החודש הזה לכם”. ר’ נתן מגלה לנו סוד עמוק מאד על המצווה הזו ולמה היא קשורה ליציאת מצרים. הפסוק המפורסם מיחזקאל “וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ” מתאר באופן מוחשי את הלכלוך המצוי בבני ישראל בתוך מט’ שערי טומאה של מצרים. אבל השם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים הזו, ולכן ממשיך הפסוק ואומר “וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. וכך אומר ר’ נתן: “אֲפִלּוּ בְּתֹקֶף הַדָּמִים וְהַלִּכְלוּכִים אַף-עַל-פִּי-כֵן, חֲיִי, כִּי גַּם שָׁם יְכוֹלִין לִמְצֹא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת , שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִגְאֲלו”.
***
כשאנחנו נמצאים בחושך, זה נקרא “פגימת הלבנה”, משום שאין שום נקודה של אור בלילה, הירח נעלם. לכן, כשיש מצוקה וקושי, אנחנו מרגישים כלואים, מרגישים שאין תקווה, אין נקודה של אור:
“כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁיִּשְֹרָאֵל הֵם, ח”ו, בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַלְּבָנָה קִטְרוּג הַיָּרֵחַ, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים כָּל הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים ח”ו, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאִישׁ יִשְֹרָאֵל מִתְעוֹרֵר וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדָּה טוֹבָה וְעַל-יְדֵי זֶה חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כַּנַּ”ל, זֶה בְּחִינוֹת מִלּוּי הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ”
***
היכולת שלנו לצאת ממצרים, מעומק הגלות, מהחושך הכי מלוכלך וגס שיש, נעוצה ביכולת למצוא נקודה טובה, נקודה של אור, של אמונה. ואיך זה קשור לקידוש החודש?

ב’ כסליו. סיכום שנה. החלפת קידומת!!!
(מעט ארוך. כל דכפין ייתי ויקרא. ומי שלא – יש תמונות!)

קשה לדלג על הקטע של המחשבות ביומולדת שלך, זה תמיד איכשהו בוקע את כל המחסומים וההתעלמויות שתנסה לייחס להן. אז אמרתי בלבי שאם כבר, אז כבר אחלוק אתכם כמה מהמחשבות והתובנות שאספתי בשנה האחרונה ממרום גילי.

כל אחד מאיתנו מכיר את המקומות שמכווצים אותו, המקומות בהם הוא מרגיש מאבק פנימי, מקומות שמעוררים בו התנגדות. אחד הדברים שלקח לי הרבה זמן ללמוד (ואני עדיין לומד) הוא ההבנה העמוקה ושינוי התפיסה והדפוסים הפנימיים, שכל מקום שאנחנו חווים אל מולו התכווצות, הוא באופן העמוק ביותר – הזמנה לעבודה של התרחבות, כמו שנאמר “בצר הרחבת לי”.
האינסטיקט האנושי שלנו הוא פשוט להימנע מהתכווצויות וחיכוכים כי זו הרגשה לא נעימה, ולחשוב שלאורך החיים נסגל לעצמנו מיומנות לימבו מקצועית שלא תבייש אפילו את ההתחמקות מכדורי אקדח כמו קיאנו ריבס ב’מאטרקיס’. אז זהו שלא.

בסוף הפרשה שלנו, יעקב בורח מעשיו מהדבר שהכי מפחיד אותו בעולם. בהמשך, האחים ימכרו את יוסף כדי להרחיק אותו מעליהם. אם נשים לב היטב, בכל נקודה בתנ”ך שישנו חיכוך ומתח בין אחים ומשפחה, כל אחת מהדמויות הייתה יכולה לבחור אחרת בשביל ליצור תיקון ואחווה במקום ריחוק ופירוד (קין והבל, שרה והגר, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו וכו’).
אין נוסחה להתחמק ממתחים וחיכוכים. פשוט אין. מה עושים? לומדים לעבוד עם זה. משנים את האינסטיקטים וההרגלים מתוך הבנה שכל דבר בא ללמד אותנו משהו, ולהרחיב את הכלים שלנו, ואת יכולת ההתמודדות שלנו.
***
“הצרים של הנפש שהם החטאים והפגמים של כל אחד שזה עיקר צרות האדם וכשהם מתגברים על האדם ח”ו אזי הם רוצים להפיל אותו לגמרי ח”ו כאלו אין לו עוד שום תקוה ח”ו….אבל באמת האדם אסור לייאש עצמו. וצריך להתגבר לעורר משינתו על ידי המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין….כי איני מייאש עצמי עדיין כי ה’ יסמכני. כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלקות כביכול… כי מאחר שאני מוצא בעצמי עוד איזה נקודה טובה על ידי זה אני מתעורר מהשינה. ועל ידי זה אני נכנס באמת לכף זכות ועל ידי זה אזכה לתשובה וכו’ כנ”ל. כי כל הרע נדחה מפני מעט הטוב שמוצא בעצמו ומחיה ומרים את עצמו בזה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך כידוע” (ליקוטי הלכות, הלכה א’)
***
הצד השני של הסיפור הזה הוא גם היכולת העצמית לחזק את עצמנו בדברים טובים. היכולת לחפור בצרות ולהפוך אותן לשיעור עצמי הוא מוגבל, ולעיתים צריך באופן הכי פשוט למצוא בעצמנו נקודות טובות על-מנת להתעורר ולחזק את הלב החלש. לחזק את האמונה בעצמנו ולראות את עצמנו בעין טובה.

אחבר את שתי הנקודות שהעליתי בשביל לשתף אתכם בדבר חדש שרכשתי בשנה האחרונה (התכווצות מול פחדים ומציאת נקודה טובה בעצמי).
בעבר נורא חששתי כשביקשו ממני לנגן ולשיר, או לחילופין לארגן ערב תוכן כלשהו. האינסטיקנט שלי תמיד היה להגיד קודם כל ‘לא’. למה? כי זה מכווץ אותי ולא מתאים לי. בכלל אני עסוק ולא יהיה לי זמן (לרוב זו רק טכניקת התחמקות. קיאנו ריבס לעיל).

מה נשתנתה השנה הזאת? אני לא בטוח איך זה קרה, אבל בעזרתם של אנשים יקרים מסביבי שהעניקו לי הזדמנויות מצאתי את עצמי לוקח חלק עיקרי בהרמת ערבים ופרוייקטים שהייתי בהלם מעצמי מההצלחה שלהם.
לפני ממש שנה, בדצמבר 2015 הכרתי אדם שלימים הפך לחבר טוב. בתוך חמש דקות של שיחה ראשונה איתו כבר הוטל עליי לארגן ערב על ג’ו עמר בבית הכנסת ‘זכרון ברוך’ ביפו. לא יודע איך הוא שכנע אותי לעשות את זה בכזו קלות, כנראה הייתה לו סיעתא דשמיא. אחרי טלפונים רבים והתרוצצויות הרמנו ערב מקסים ומעניין שללא ספק היה הצלחה.

במקביל לארגוני הערב הזה, ביוזמה של בחורה שבקושי הכרתי, הרמנו שיעור שבועי של הרב דוד מנחם, שהחזיק מעמד מחנוכה ועד חודש אלול. בכל שבוע הגיעו כ-40 איש, ופעם בחודש הרמנו ערב עם אורחים מיוחדים ומוזיקאים שהגיעו בכל פעם בין 100 ל-150 איש. לא יודע איך, אבל זה פשוט קרה. (אפילו זכיתי לעשות סאונד ליגל הרוש! כבוד!).

משראיתי שה’ מצליח בידי לעשות, ובעקבות שיחה עם מישהי במשרד, החלטתי להעיז פנים ולבקש מהארגון בו אני עובד איזו הזדמנות לעשות משהו דומה לדברים שהתחלתי לעשות. במקרה ממש (כשאני אומר במקרה הכוונה להשגחה), בדיוק היה פרוייקט גדול על הפרק, והבוסית שלי (שלא הייתה ממש הבוסית שלי אז) נתנה בי את אמונה והטילה עליי לארגן יום גדול מאד של כי”ח בכנסת על פרוייקט ‘החכם היומי’. גם היום הזה היה הצלחה מסחררת. ברוך השם. (ואפילו ישבתי עם מירי רגב אחד על אחד!) לאורך השנה, לצד כל זה התקיימו עוד כל מיני ערבים שיזמתי או נתתי יד בארגון שלהם, שהפגישו אותי וחיברו אותי עם אנשים נפלאים ולבביים.
***
לכי”ח הגעתי בתור מנהל נכסים, עבודה שלא כל כך מעניינת אותי, אבל במקרה גמור (לעיל) יוצא שהדברים שחששתי מהם ופחדתי מהם בהתחלה, לאט לאט הופכים לדברים יפים וחיוביים שמחזקים וממלאים אותי. וזה ה-סיפור שלנו. להפוך את מר למתוק, להפוך את הצרה לרוחב פנימי.
***
“הכל טוב ויפה, אבל מה עם חתונה???”
גם ביום כזה של יומולדת, לא כל המחשבות חיוביות בהכרח, ויש עוד דברים שחסרים ושמתגעגעים אליהם. מעולם לא כתבתי בפייסבוק על נושא הרווקות, אבל נזרוק לכם עצם קטנה הפעם הזאת. דווקא היום כשחסר, זה הזמן להתפלל הכי חזק ולקוות שבנר שמיני של חנוכה תחכה כבר כלה (והמבין יבין).
השנה בסימן של דיוק, בסימן של עבודה פנימית ובלי פחד משינויים.
מברך את כולנו שנהיה טובים, שנדע שלום פנימי ושלום בארץ. שנה של טל ומטר לברכה בגשמי וברוחני. שנלמד להפוך הכל לטובה ושכל ניסיון יביא איתו ברכה והרחבת הלב.
שבת שלום ומזל טוב לי 🙂
***
ותודה לכל האנשים היקרים שהודות להם הדברים הללו קרו והתרחשו:
שלי מלכה, שרון גולדברג, אריאל מואב, חני מימרם, חיה נאמן, הרב דוד מנחם, יאיר כוכב, דוד גדג’, לבנת בן-חמו, מאיר בוזגלו, מיכל עולי ותנועת תיקון, אלי ברקת ויהודה מימארן.
וכמובן לאבא ואמא והמשפחה שזרמו איתי עם החפירות והשגעונות שלי.

*קצת תמונות להמחשה מהעשייה הברוכה של השנה האחרונה בלינק לפייסבוק.

בראש השנה אנחנו שותקים.
ביום כיפור אנחנו שופכים את ליבנו.

ראש השנה הוא חג השופר. השופר קצהו האחד צר, וקצהו האחר רחב בבחינת “מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה”. ניתן לומר שעשרת הימים בין כסה לעשור דומים למבנה השופר, ראש השנה הוא הצד הצר, ויום כיפור הוא הצד הרחב (ואפשר להוסיף אחרי יום כיפור את ההתרחבות היותר גדולה של רווחה ושמחה של סוכות ושמחת תורה).