00:00 בלילה בדרמסלה.
**
אני מתיישב לסכם את היום הראשון בהודו. הרבה שואלים ‘מה אתה מחפש בהודו’, ‘לאן אתה רוצה להמשיך אחרי דרמסלה’. שאלות שאין לי עליהן תשובה חד משמעית. אני יודע שיש בי רצון עצום, אבל עוד לא יודע לצייר אותו במילים ובציור נפשי. אחרי כמה סיבובים של תה ג’ינג’ר-לימון-האני מהביל, ויום של התאקלמות, אני פותח את הספר של הרב דב זינגר ‘תיכון תפילתי’, ואני נתקל בכותרת – לבד. אני שבאתי לטייל בהודו לבד, מתאווה לפתוח בעמוד הזה, והנה מתגלה לפניי פסקה נפלאה על ר’ נחמן.
**
התבודדות היא אחד הדברים החמקמקים והמציקים. יש המון דיבור על זה, אבל בפועל, אף אחד לא באמת היה נוכח ביסטוציה של התבודדות של מישהו אחר. ככה נוצר לו איזה סוד לא ברור של מה שאמור להתרחש שם.
**
כשיש ייחוד פנימי, בין השכל ללב, משהו נפתח באמת. המבט על העולם משתנה, העיניים הופכות להיות אוהבות יותר, ומלאות חמלה והקשבה. אל תקרי ‘עולם הפוך ראיתי’, אלא ‘עולם חדש ראיתי’.

“כי אבי ואמי עזבוני, וה’ יאספני”
(מתוך פרק תהילים שאומרים לאחר התפילה בחודש אלול)
**
תמיד קראתי את הפסוק הזה כפסוק עצוב, שיש איזו נטישה מאד ברוטלית של ההורים, והנחמה האוספת הזו של ה’, הרגישה לי נחמת סיסמאות “תן חיוך הכל לטובה” סטייל.
זה מזכיר לי את הפרסומת הידועה לשמצה של גולדסטאר, שבה רואים כדורגל נשים ואז מישהי צועקת “תמסרו לי, אני לבד!! אני לבד!!”. ולאט לאט היא מבינה שהיא פשוט נטושה ובודדה, והיא צועקת מתוך כאב “אני לבד!” (נעזוב רגע את ההשלכות המגדריות של הפרסומת).
**
הזעקה של ‘אני לבד’ כרחמים עצמיים, היא זעקה שאומרת בעצם “אני לא רוצה להיות לבד, זו מציאות שאני לא מוכן לקבל”. כלומר, מאבק מול המציאות. מתוך כאב כזה, נורא קשה לעלות אחר כך, זה מה שקורא לו ר’ נחמן – עצבות.
אם נצליח רגע לא להיאבק עם המציאות, אלא להיפגש עם המציאות הזו שאומרת – “וואללה, אני באמת לבד! אבי ואמי עזבוני”. אם נאמר את זה ממקום שלא נאבק עם המציאות, אלא מקבל אותה. אז הזדונות נהפכים לזכויות והחושך הופך לאור. אז מגיעים להבנה שבעצם “ה’ יאספני”. אז אפשר להגיד את אותם מילים בניגון אחר, מקבל, מלא סקרנות –
“וואו! אני לבד!”.