כתיבה על מחשב יוצרת אותיות נטולות געגוע. כשאני חורט מילים בעט על הנייר, אני כותב מדיו לבי. מתי בפעם האחרונה שלחתי מכתב לאדם קרוב, וחתמתי בעופרת מתפוררת על עץ חלק שפעם היה פועם? לו היה המכתב הזה, הוא היה נוטף ממגע ידי, נוטף את ריחי, את נוכחותי המתגעגעת…
אם הייתי מקבל מכתב כזה ממישהי, הוא היה מספר לי כמה עמלה היא בכתיבתה, כמה התעייפה ידה במהלך הכתיבה. באמצעות טיפת הקפה היבשה שעל הדף, הייתי יודע שכתבה אותו לעת בוקר, או לכל היותר לעת קפה שני, שלישי או רביעי של היום. הייתי מזהה בקצה אפי את קצה ריח ידה המרוח על הנייר. הייתי ער לכל שקע חרוט היטב הדק, עבור כל אות ואות.
הייתי שומע ממנו על מסע הגעגועים הרחוק, מעיר אחרת, או מארץ אחרת שאותו מכתב עבר עד שהגיע לידיי. את כל תלאות הדרך וידי השליחים בהם פגש.
או אז, הייתי שומר על מכתב זה מכל משמר, ולא משאיר אותו בתיבת דואר נכנס, מסומן בכוכב.
