איפה אני בעולם?? איפה אנחנו בעולם?
כמה אנחנו ישנים, כמה אפשר לישון?
שנים ארוכות שהלב שלנו בקושי פועם. פה ושם איזה סדק קטן. מציץ מן החרכים. קצת. מעט. כל כך מעט.
כמה אנחנו בגעגועים באמת?
הרגשתם פעם לב פתוח? אבל פתוח לגמרי?
אם אין לנו חשק, הלב אטום. אם אנחנו בציניות, בביקורת, בכעס, או סתם אדישות, הלב שלנו התכסה. נפלנו לשינה.
אין דבר כזה ייאוש אהובים. אין דבר כזה.
ייאוש זו קליפה ששוכנת על הלב ומשכנעת אותנו להאמין שזו האמת, שזו המציאות. אבל זה שקר.
המציאות האמיתית מלאה בגעגוע, בכיסופים.
הניכור הפנימי הזה הוא מחסום הכיסופים.
צריך לתרגל געגוע. ללמוד איך להתגעגע לעצמי. ללב שלי. לנשמה שלי.
כי הנשמה רוצה לצאת, רוצה להידבק, לעוף, להתגעגע.
ואנחנו עם כל המסכים, וכל המריבות, והאידאולוגיות, שוכחים שוב ושוב, את הפשטות, את התמימות. את מה שמתחת לכל הפילוגים. הפנימיים והחיצוניים.
איפה הלב שלי? איפה? איפה אני בעולם?
כמה אני מוכן להתמסר לריפוי הלב הזה?
כמה אני מוכן לצעוד ביום ובלילה בדרכים לא ידועות רק כדי לגאול את הלב הזה? להוציא את הנשמה הזו מבית הכלא שלה?
למצוא את בת המלך.
אל תייאשו את עצמיכם אומר רבינו.
מה זו הלשון הזו “תייאשו את עצמכם”.
כי אנחנו אלו שמייאשים את עצמנו.
אנחנו בוחרים להקשיב לאותם קולות שאומרים לנו:
“זהו, נגמר, זה הסוף. הכל מחורבן. די. תפסיק לנסות לשנות. תפסיק כבר להאמין. אל תהיה ילד. תתבגר. אמונה זה אובר רייטד. שכח מזה. תראה את המציאות. הכל הרוס. הכל נחרב. די. תחזור לישון. כבה. כבה את הלב. כבה את הכיסופים שלך”.
אנחנו מייאשים את עצמנו.
כל פעם שעולה הקול הזה אנחנו אומרים “אמן יהא שמיה רבא”.
כמה אנחנו מסוגלים לראות מעבר לקול הזה? להאמין באמת באמונה שלימה בתיקון, בטוב.
יש אמונה בעולם.
אדם שחי בלי אמונה חייו אינם חיים. כי אין לו במה לנחם את עצמו. אין לו יכולת להסתכל מעבר לחומה, מעבר לפינה, ולהאמין שגם הגל הזה חולף.
“בצר הרחבת לי”.
כמה השם יתברך מרחיב לנו גם בתוך הצרות. אף על פי כן. הוא איתנו.
והרי זה לא שהוא יושב שם מבסוט מהחיים.
“בכל צרתם לו צר”.
השם איתנו בצרה. כמה אנחנו מוכנים לעלות רגע מעבר לכאב הפרטי הקטן שלנו, ולהבין שגם השכינה בצער עכשיו. שהיא כואבת.. שהכאב שאנחנו מרגישים בחיים האלה, הוא כולו הכאב של השכינה בכלל, שמגיע אלינו דרכה. עד כמה אנחנו מפנימים שאת כל התפילות שלנו, אנחנו צריכים להתפלל על רפואת השכינה.
“התנערי מעפר קומי”.
קומי! התעוררי התעוררי! אל נא רפא נא לה. לשכינה.

מחסום הכיסופים בכל מקום.
בפייסבוק. בוויי נט. בוואטסאפ. בנטפליקס. בגוגל.
בכל מקום יש מחסומי כיסופים.
המסכים המבדילים, המקטרגים.
איך נלחמים בזה?
אי אפשר להילחם.
אל תנסו אפילו.
אל תילחמו בעצמכם. אל תנסו לדחוף מחסומים.
זה רק יתגבר עליכם עוד יותר.
תעמדו ליד המחסום.
תסתכלו לשמים.
תשלחו מילה מעומק הלב. געגוע.
ככה כשהמחסום סנטימטר מכם.
ואין לכם מושג איך עוברים אותו.
אבל אתם בלב שלכם יודעים שזה רק מניעות של המוח.
אין פה באמת מחסום.
ואיך עוברים אותו?
באמונה. בתפילה. בכיסופים.
עוברים את המחסום בכיסופים.
בואו נחזור להתגעגע.

אני כותב על פוליטיקה?? מה קשור אבו מאזן עכשיו?

אז לא. לא ממש כותב על פוליטיקה מסיבות שאין כאן המקום להאריך בהן.

אבל הכותרת הזו תפסה אותי.
כל אדם באשר הוא מגיע לצמתים. לא הצמתים של ההפגנות. צמתים בהם הוא נדרש לבחור. אני אפילו לא מדבר איתכם על החלטות גדולות כמו מה ללמוד ועם מי להתחתן. אלא לבחור איך להגיב לפוסט המעצבן שקראתי, או להודעה הלא נעימה שקיבלתי, או אפילו לבחור איך להגיב למרוצת המחשבות השליליות שקמתי איתן הבוקר.
איך אני מגיב?
חבר יקר אמר לי השבוע משפט יפה של פרימו לוי שכידוע היה ניצול שואה. הוא אמר שיש חופש אחד שאי אפשר לקחת ממנו וזה את החופש שלי לבחור איך להגיב למציאות.
**
איך זה קשור לאבו מאזן?
העולם והמדינה שלנו כמרקחה. אדם מקבל מכה, ישר רוצה להחזיר יותר חזק. כל צד מתנגח בשני כאילו הנגיחה הבאה היא זו שתכריע את המערכה. אני רואה הרבה קולות של מיאוס וייאוש מכל מיני כיוונים.
והנה גם אבו מאזן התייאש- ומה עושים כשמתייאשים? פונים לחמאס כמובן!.

כמה פעמים בחיים שלנו, כשהרגשנו לא נעים בבטן, וקצת לא היה לנו כוח להתעלות על עצמנו, מצאנו את עצמנו בוחרים בחמאס?
איזה כיף זה לענות בארסיות לאיזה פוסט מעצבן!! איזה כיף זה להתעלם בהפגניות מבן משפחה שעצבן אותי. כמה פשוט להיכנס להלקאה עצמית על טעות שעשיתי.
ובכן, לא נעים לומר, אבל הרבה מאיתנו בוחרים בחמאס יום יום. בוחרים במכות, בניגוח הנוסף, בזריקת מילה עוקצנית, בהאשמה עסיסית.
אין על זה!
מתי בחרתי בחיים לאחרונה?
מתי הענקתי כבוד?
מתי פירגנתי?
**
אני משתדל לנהוג במי שמגיב אליי באלימות בפייסבוק, להגיב לו בלייק פרגון ואהבה.
אתם לא מבינים איזה אדיר זה!

נסו את זה.
לא רק בפייסבוק.
גם בלב שלכם
בבית שלכם
בסוכה שלכם.

התייאשתם?
אל תבחרו בחמאס.

השבוע ישבתי בהרצאה שדיברה על סטטיסטיקות בחינוך, וכל מה שחשבתי עליו זה “איזה ייאוש”. איך אפשר ליצור אמונה בנפש האדם כשמנפנפים כל הזמן בצדקתה של הסטטיסטיקה? אלוהי הסטטיסטיקה הוא גם אלוהי הייאוש בעיניי. זה לא שאני לא חושב שהסטטיסטיקה נכונה, אני רק חושב שהיא נושאת עימה רוח של דטרמיניזם וייאוש פנימי שיקשה על האדם מאד לקום ולהאמין בעצמו ובחיים. כל שאיפתו בחיים תהיה להיות סטיית תקן שתעקם את הסטטיסטיקה, והסיכוי שזה יקרה הוא קלוש, כי הרי אנחנו יודעים שסטטיסטיקה לא טועה אף פעם.

היום שמעתי במקרה שני מקטעים משיעורים של הרב הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) עלחנוכה, והפלא ופלא, הוא מדייק בדיוק את הנושא שהרהרתי בו כהכנה לקראת חנוכה. שווה האזנה בתגובה הראשונה:

לינק להאזנה:

ראשית, אציג מדרש מדהים שקרוב לליבי על חנוכה בימי אדם הראשון:
“תנו רבנן” [שנו רבותינו]:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: “אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים”,
עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה],
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
אמר: “מנהגו של עולם הוא”,
הלך ועשה שמונה ימים טובים….
(תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א)

אצלנו בבית, לאחר הדלקת הנרות ואמירת “הנרות הללו”, אנחנו נוהגים לשיר בהטעמה את פרק ל’ בתהילים:”מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”.

http://www.mechon-mamre.org/i/t/k/k2630.htm

מעבר לקישור הפשוט שראש המזמור מדבר על “חנוכה” (של הבית לדוד) ניסיתי להבין מה עוד טמון בפרק. הנושא המרכזי הוא התלות החריפה של דוד בה’, בעקבות חוסר השקט והיציבות, ואולי אף השרירותיות הרבה שמבטאת הנהגתו של ה’ :
“כי רגע באפו, חיים ברצונו. בערב ילין בכי ולבוקר רינה…” – משהו במציאות מאד לא יציב, רגע אחד אנחנו שמחים, ובערב אנחנו עצובים, חיים ומוות רוקדים טנגו. או כמו שאביתר ניסח את זה – “שביר, הכל ברגע נשטף…מתנה, כל נשימה, כל נשימה…”

בדומה לאדם הראשון, דוד המלך שואל את אלוהים’ – “הסתרת פניך, הייתי נבהל….אליך ה’ אקרא ואליך אתחנן…מה בצע בדמי ברדתי אל שחת?”
מדוע העולם הולך ונהיה חשוך בעדי? מדוע אתה מסתיר את פניך ממני? מה עשיתי לא טוב שזה מגיע לי?
יש כאן זעקה קיומית, כנה, מבוהלת של דוד המלך ממש כמו זו של האדם הראשון. ברגעי החולשה שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו בחושך, שהעולם מתמוטט וחוזר לתוהו…

ועכשיו ההיפוך:

בפרק קלט בתהילים דוד המלך מציג תמונת מצב אמונית באמצעותה הוא מביע את המשפט המפורסם “לית אתר פנוי מיניה” או – “מלא כל הארץ כבודו”.
[ לעיון בפרק המלא:
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t26d9.htm… ]

הפסוק עליו ר’ נחמן בנה את תורתו המפורסמת של “אין יאוש בעולם כלל” מספר כך: (ח’) “אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך “. כלומר – כשאני הולך על עננים מרב אושר, ואני מרגיש הצלחה ומלאות ושלווה, אז – כמאמר אוהדי ספורט – “יש אלוהים”. אבל גם כאשר אני בתחתית, בירידה, בשפל המדרגה – הנך שם. אין לי באמת אפשרות ללכת לאיבוד, כי ה”איבוד” הוא גם נחלתך.

בהמשך הפרק דוד המלך מנכיח תפיסה זו באמצעות היפוך מעניין: ” גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר – כחשיכה כאורה”. כאן נכנסים הדיומיים ה”חנוכתיים” של אור וחושך. בעצם – אומר דוד המלך – חושך ואור הם תפיסות אנושיות מצומצמות שלנו בני האדם, אבל בפועל, ביחס לאלוקות, אין ביניהם הבדל ממשי – “כחשיכה כאורה”.

אם נחזור למעלה לסוף פרק ל’ בתהילים, נמצא שם את סוד ההיפוך, של הלילה שהופך לאור יום – (יב’) “הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה”.

בעצם, אם נתבונן היטב במציאות, החושך יכול להפוך לאור, המספד יכול להפוך למחול ושמחה. העצבות והקשיים שלנו איננה תלויה בממצאים האובייקטיביים שקיימים לנו, דהיינו – תוצאות חיוביות במבחנים, מעמד חברתי גבוה, הרבה כסף וכו’…אלא “אין הדבר תלוי אלא בי”. העניין הוא בפרספקטיבה, כי ביחס לאלוקות אין הבדל בין אור לחושך, וממילא האפשרות של האדם הראשון להפוך את ימי התענית לימי הלל והודיה, תלויות בעיקר בפרספקטיבה שלו.
בעזרת ה’, שנצליח להאיר את החושך בלי לבטל אותו. שהחושך עצמו יאיר לנו פנים…
“ה’ אלהי שוועתי אליך – ותרפאני.
ה’ העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי [מירדי] בור”
חנוכה שמח!