פוסט יומולדת 31. ב’ כסליו.
***
התלבטתי הרבה אם לכתוב את מה שאני הולך לכתוב. בייחוד כי זה כאב גדול מנשוא להרבה בחורים ובחורות יקרים ויקרות. אבל אני תקווה שמעט מן האור יגרש הרבה חושך.

מעולם לא כתבתי כאן על הרווקות שלי.
כיאה לגיל הזה, נראה שהיא הדבר הראשון שמתדפק על דלתי הלב כשבאים לעשות חשבון נפש. פעם היו שם המון בדידות, המון כאב, המון ציפייה לישועה, המון מחשבות על עצמי, על העולם ועל אלוהים.
היום אני יכול להגיד בפה מלא ולב שמח:
הרווקות המאוחרת היא המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל.
***
את הדרך שעשיתי כדי לומר דבר כזה, קשה לתאר. את הכלים שרכשתי בדרך גם קשה לתאר. אין דבר כזה “להגיע”, אנחנו כל הזמן בדרך. היכולת שלנו לנגן ניגון, היא היכולת לפרוט על הגיטרה פעם אחת למעלה, ופעם אחת למטה, להיות בקיאים ברצוא ושוב. היום אני כבר מתחיל לראות בעיניים איך כל משבר הוא הזדמנות, וכל רצוא מביא איתו את ה-שוב. היום אני יודע שאני ב’דרך’ :
וזֶה הַדֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים הַשֵּׁם יב”ק,
כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים יב”ק עוֹלֶה דֶּרֶךְ (ליקוטי מוהר”ן תורה ו’).
היום אני יודע שאם אני נבהל ופוחד סימן ששכחתי את הדרך בבחינת “רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק”(אביתר בנאי), בחינת “נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו”(מתוך התפילה).
אני כבר מתחיל להבין איך יכול להיות ש”יש יופי כזה שאפשר לראות רק בסוף שמונה שורות” (נעמי חשמונאי). ואיך זה שיום אחד הלילה כיום יאיר, והזדונות נהפכים לזכויות.
אני בלב שלם מבין איך ימי נעוריי, הימים שעברו עליי בחושך חוזרים אל הקדושה (תפילה לאחר תיקון הכללי), וכל מה שאני עובר בדרך הופך חולשה לעוצמה גדולה (אביתר בנאי).
***
את כל זה אני מבין היום, אבל לא הגעתי, כי אין דבר כזה להגיע. אני תמיד בדרך, כי רק הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף (אביתר בנאי).
כולי הודיה לה’ יתברך שנתן לי את מתנת הרווקות שגרמה לי לצאת למסע של אי-נוחות, ולקנות לעצמי כלים לעבודה פנימית שמאפשרים לי לנשום בתוך כל סערות החיים.
תודה להשם שדחק אותי לפינה והכריח אותי לבחור בחיים.

ב’ כסליו. סיכום שנה. החלפת קידומת!!!
(מעט ארוך. כל דכפין ייתי ויקרא. ומי שלא – יש תמונות!)

קשה לדלג על הקטע של המחשבות ביומולדת שלך, זה תמיד איכשהו בוקע את כל המחסומים וההתעלמויות שתנסה לייחס להן. אז אמרתי בלבי שאם כבר, אז כבר אחלוק אתכם כמה מהמחשבות והתובנות שאספתי בשנה האחרונה ממרום גילי.

כל אחד מאיתנו מכיר את המקומות שמכווצים אותו, המקומות בהם הוא מרגיש מאבק פנימי, מקומות שמעוררים בו התנגדות. אחד הדברים שלקח לי הרבה זמן ללמוד (ואני עדיין לומד) הוא ההבנה העמוקה ושינוי התפיסה והדפוסים הפנימיים, שכל מקום שאנחנו חווים אל מולו התכווצות, הוא באופן העמוק ביותר – הזמנה לעבודה של התרחבות, כמו שנאמר “בצר הרחבת לי”.
האינסטיקט האנושי שלנו הוא פשוט להימנע מהתכווצויות וחיכוכים כי זו הרגשה לא נעימה, ולחשוב שלאורך החיים נסגל לעצמנו מיומנות לימבו מקצועית שלא תבייש אפילו את ההתחמקות מכדורי אקדח כמו קיאנו ריבס ב’מאטרקיס’. אז זהו שלא.

בסוף הפרשה שלנו, יעקב בורח מעשיו מהדבר שהכי מפחיד אותו בעולם. בהמשך, האחים ימכרו את יוסף כדי להרחיק אותו מעליהם. אם נשים לב היטב, בכל נקודה בתנ”ך שישנו חיכוך ומתח בין אחים ומשפחה, כל אחת מהדמויות הייתה יכולה לבחור אחרת בשביל ליצור תיקון ואחווה במקום ריחוק ופירוד (קין והבל, שרה והגר, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו וכו’).
אין נוסחה להתחמק ממתחים וחיכוכים. פשוט אין. מה עושים? לומדים לעבוד עם זה. משנים את האינסטיקטים וההרגלים מתוך הבנה שכל דבר בא ללמד אותנו משהו, ולהרחיב את הכלים שלנו, ואת יכולת ההתמודדות שלנו.
***
“הצרים של הנפש שהם החטאים והפגמים של כל אחד שזה עיקר צרות האדם וכשהם מתגברים על האדם ח”ו אזי הם רוצים להפיל אותו לגמרי ח”ו כאלו אין לו עוד שום תקוה ח”ו….אבל באמת האדם אסור לייאש עצמו. וצריך להתגבר לעורר משינתו על ידי המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין….כי איני מייאש עצמי עדיין כי ה’ יסמכני. כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלקות כביכול… כי מאחר שאני מוצא בעצמי עוד איזה נקודה טובה על ידי זה אני מתעורר מהשינה. ועל ידי זה אני נכנס באמת לכף זכות ועל ידי זה אזכה לתשובה וכו’ כנ”ל. כי כל הרע נדחה מפני מעט הטוב שמוצא בעצמו ומחיה ומרים את עצמו בזה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך כידוע” (ליקוטי הלכות, הלכה א’)
***
הצד השני של הסיפור הזה הוא גם היכולת העצמית לחזק את עצמנו בדברים טובים. היכולת לחפור בצרות ולהפוך אותן לשיעור עצמי הוא מוגבל, ולעיתים צריך באופן הכי פשוט למצוא בעצמנו נקודות טובות על-מנת להתעורר ולחזק את הלב החלש. לחזק את האמונה בעצמנו ולראות את עצמנו בעין טובה.

אחבר את שתי הנקודות שהעליתי בשביל לשתף אתכם בדבר חדש שרכשתי בשנה האחרונה (התכווצות מול פחדים ומציאת נקודה טובה בעצמי).
בעבר נורא חששתי כשביקשו ממני לנגן ולשיר, או לחילופין לארגן ערב תוכן כלשהו. האינסטיקנט שלי תמיד היה להגיד קודם כל ‘לא’. למה? כי זה מכווץ אותי ולא מתאים לי. בכלל אני עסוק ולא יהיה לי זמן (לרוב זו רק טכניקת התחמקות. קיאנו ריבס לעיל).

מה נשתנתה השנה הזאת? אני לא בטוח איך זה קרה, אבל בעזרתם של אנשים יקרים מסביבי שהעניקו לי הזדמנויות מצאתי את עצמי לוקח חלק עיקרי בהרמת ערבים ופרוייקטים שהייתי בהלם מעצמי מההצלחה שלהם.
לפני ממש שנה, בדצמבר 2015 הכרתי אדם שלימים הפך לחבר טוב. בתוך חמש דקות של שיחה ראשונה איתו כבר הוטל עליי לארגן ערב על ג’ו עמר בבית הכנסת ‘זכרון ברוך’ ביפו. לא יודע איך הוא שכנע אותי לעשות את זה בכזו קלות, כנראה הייתה לו סיעתא דשמיא. אחרי טלפונים רבים והתרוצצויות הרמנו ערב מקסים ומעניין שללא ספק היה הצלחה.

במקביל לארגוני הערב הזה, ביוזמה של בחורה שבקושי הכרתי, הרמנו שיעור שבועי של הרב דוד מנחם, שהחזיק מעמד מחנוכה ועד חודש אלול. בכל שבוע הגיעו כ-40 איש, ופעם בחודש הרמנו ערב עם אורחים מיוחדים ומוזיקאים שהגיעו בכל פעם בין 100 ל-150 איש. לא יודע איך, אבל זה פשוט קרה. (אפילו זכיתי לעשות סאונד ליגל הרוש! כבוד!).

משראיתי שה’ מצליח בידי לעשות, ובעקבות שיחה עם מישהי במשרד, החלטתי להעיז פנים ולבקש מהארגון בו אני עובד איזו הזדמנות לעשות משהו דומה לדברים שהתחלתי לעשות. במקרה ממש (כשאני אומר במקרה הכוונה להשגחה), בדיוק היה פרוייקט גדול על הפרק, והבוסית שלי (שלא הייתה ממש הבוסית שלי אז) נתנה בי את אמונה והטילה עליי לארגן יום גדול מאד של כי”ח בכנסת על פרוייקט ‘החכם היומי’. גם היום הזה היה הצלחה מסחררת. ברוך השם. (ואפילו ישבתי עם מירי רגב אחד על אחד!) לאורך השנה, לצד כל זה התקיימו עוד כל מיני ערבים שיזמתי או נתתי יד בארגון שלהם, שהפגישו אותי וחיברו אותי עם אנשים נפלאים ולבביים.
***
לכי”ח הגעתי בתור מנהל נכסים, עבודה שלא כל כך מעניינת אותי, אבל במקרה גמור (לעיל) יוצא שהדברים שחששתי מהם ופחדתי מהם בהתחלה, לאט לאט הופכים לדברים יפים וחיוביים שמחזקים וממלאים אותי. וזה ה-סיפור שלנו. להפוך את מר למתוק, להפוך את הצרה לרוחב פנימי.
***
“הכל טוב ויפה, אבל מה עם חתונה???”
גם ביום כזה של יומולדת, לא כל המחשבות חיוביות בהכרח, ויש עוד דברים שחסרים ושמתגעגעים אליהם. מעולם לא כתבתי בפייסבוק על נושא הרווקות, אבל נזרוק לכם עצם קטנה הפעם הזאת. דווקא היום כשחסר, זה הזמן להתפלל הכי חזק ולקוות שבנר שמיני של חנוכה תחכה כבר כלה (והמבין יבין).
השנה בסימן של דיוק, בסימן של עבודה פנימית ובלי פחד משינויים.
מברך את כולנו שנהיה טובים, שנדע שלום פנימי ושלום בארץ. שנה של טל ומטר לברכה בגשמי וברוחני. שנלמד להפוך הכל לטובה ושכל ניסיון יביא איתו ברכה והרחבת הלב.
שבת שלום ומזל טוב לי 🙂
***
ותודה לכל האנשים היקרים שהודות להם הדברים הללו קרו והתרחשו:
שלי מלכה, שרון גולדברג, אריאל מואב, חני מימרם, חיה נאמן, הרב דוד מנחם, יאיר כוכב, דוד גדג’, לבנת בן-חמו, מאיר בוזגלו, מיכל עולי ותנועת תיקון, אלי ברקת ויהודה מימארן.
וכמובן לאבא ואמא והמשפחה שזרמו איתי עם החפירות והשגעונות שלי.

*קצת תמונות להמחשה מהעשייה הברוכה של השנה האחרונה בלינק לפייסבוק.

ב’ כסליו. היום בו נולדתי לפני 28 שנים.
אתמול “במקרה” קראתי כתבה על זמרת מפורסמת שאני מכיר אולי שלושה שירים שלה. מלכה מרום מכירה את ג’וני מיטשל שנים, ואחרי 30 שנה היא שבה ונפגשה איתה לראיון. ואחד הקטעים שתפס אותי בכתבה, היה ששואלים את מלכה מרום האם ג’וני מיטשל השתנתה ב-30 השנים שהן לא נפגשו?