ביום חמישי בערב אני בן 30. זקן. מה אפשר לומר. כולנו מתכחשים להתבגרות ולהזדקנות. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשם באמת. שנשאר צעירים לנצח וזהו. תנו גלולות, תנו בוטוקס, תנו צמחי מרפא, תנו לנו מעץ החיים, שנשאר יפים.

“וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (פרשתינו).

אז אני לא היחיד שמזדקן מסתבר. גם אברהם הזדקן. הביטוי “בא בימים” המוצמד למילה “זקן” הוא המעניין. ור’ נחמן מצא בו עניין רב כל כך עד שדרש אותו בתורה ס’ בליקוטי מוהר”ן, היא נקודת התפנית שממנה התחיל ר’ נחמן לספר סיפורי מעשיות, וצריך לעיין בזה:

“וְאַבְרָהָם שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת זָקֵן בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים עַל־יְדֵי־זֶה זָכָה לַעֲשִׁירוּת בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ”ד): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי”ט): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן; שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת זָקֵן הַנַּ”ל, בָּא לְהִתְבּוֹנְנוּת, שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת זָקֵן כַּנַּ”ל.”

הזקנה הרבה פעמים מזוהה עם כבדות, שמרנות, עקשנות, עייפות. ר’ נחמן מבקש לשבור את התפיסה הזו בעזרת אברהם. הזקנה מביאה איתה פרספקטיבה, התבוננות, אולי אפילו מימד של נצח מלווה בחסד ורחמים. לא סתם הפרצוף המלא חסד על פי תורת הקבלה והאר”י הוא – פרצוף העתיק. (עתיקא קדישא).
התבוננות היא ערך שחסר לנו היום, אנחנו רגילים להגיב מהר לכל דבר ולירות מהמותן כל פעם שאנחנו מרגישים שדורכים לנו על הבוהן. אנחנו רגילים להכין תשובה מוחצת שנוכל לשלוף מיד עם תום הדיבור של הצד השני, ולעיתים אפילו לפני שהוא מסיים.

לפני שנתיים יצא לי להיות כמה ימים ברומא עם המשפחה, וליד הדירה ששכרנו היה פאב נחמד ביותר עם מוזיקה חיה. ערב אחד היה מוקדש לשירי הביטלס, וכמובן שהיינו חייבים ללכת. הלהקה הראשונה שעלתה הייתה מורכבת מחבר’ה צעירים ומוכשרים מלאי אנרגיות. אחריהם עלו חבר’ה מבוגרים שראו עליהם שהם צועדים דרך ארוכה יחד. שתי הלהקות היו טובות, שלא תבינו, אבל ההבדל ביניהם היה בולט. החיפוש הפנימי של הצעירים מלווה בתזזיתיות, באיזו מהירות שמביאה איתה חוסר דיוק, ורעשי רקע מלווים באי-נחת. הלהקה המבוגרת לא מיהרה לשום מקום, היה אפשר להרגיש איך כל צליל נמצא במקומו, בנחת, באיזו מתיקות עתיקה ומענגת.

“וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר־כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה…”

לבוא בימים, פירושו למתוח את הזמן, להאריך את הימים ולמלא אותם ביותר ממה שהם יכולים להכיל. זו תפיסה שאיננה פירושה מירוץ נגד השעון על-מנת להספיק את כל המטלות שרצינו, אלא ההבנה שאם אצליח לנכוח בהווה בכל נקודת זמן ביום, היום שלי יהיה מלא יותר ובעצם ארוך יותר. אני ממש אוכל להרחיב את השעה שלי ולהפוך אותה מחיי שעה לחיי עולם.
מאחל לכולנו שנלמד להיות זקנים באים בימים כמו אברהם, ושה’ יברך אותנו בכל מכל כל.

נ.ב. למצולם אין קשר לכתבה.

שמעתי שיש ירח יפה בחוץ הערב. במקרה עברתי על דרוש מתוק מדבש של ר’ לוי אסולין שהיה קרוב משפחה של סבתי מאלג’יריה. על יכולת האדם ללמוד חמלה ממערכת היחסים של השמש והירח:

על פי מה שכתבו המפרשים על פסוק “את השמש לממשלת היום את הירח וכוכבים לממשלות הלילה כי לעולם חסדו”. ופרשו שהנה אנו רואים שכל בריות שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו הם לווין זה מזה, שהרי היום הוא לווה מהלילה, והלילה מהיום. דהיינו, בימים ארוכים ולילות ארוכות.
זה שאמר “את השמש לממשלת היום”, שאנו רואים שהימים לווים מהלילה ובשביל כך הם ארוכים.
שכן “הירח וכוכבים לממשלת הלילה”, שאנו רואים שהלילות ארוכות בשביל שלוות מהיום.
ולמה עשה הקדוש ברוך הוא כן? והשיב הטעם “כי לעולם חסדו” – כדי שילמדו העולם מהם לעשות חסד זה עם זה, ויאמרו קל וחומר, ומה זו שאין צריכין להלוואה אף על פי כן הם לווין זה מזה, אנו על אחת כמה וכמה.

*בני לוי, דרוש ה’ – עניין הענווה ומדת הכהונה, דף טז’ עמוד ב’, תונס, דפוס כאסתרו וחברו, תרס”ד (1903)

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם, אברהם הוליד את יצחק”

(הרעיון לקוח מתוך ספר “מי השילוח” חלק א’, פרשת תולדות)

מה משמעות החזרה הזו? אנו הרי החלק הראשון מעיד על כך שיצחק הוא בנו של אברהם! מדוע צריך לחזור ולומר שאברהם גם הוליד אותו?

בדברי הימים כתוב “אם תדרשנו ימצא לך”.
אברהם מסמל את הדרישה וההשתוקקות אחרי בורא עולם ופרסום שמו – אלו הם האהבה והחסד. המציאה מתבטאת ביצחק והיא מידת הגבורה. שאחרי שנתברר שמו של בורא עולם ע”י אברהם, ירדה התגלותו בעולם בצורה יותר מוגדרת. הגבורה משמשת כאן כהגדרה וגבול לשמו של הקב”ה, רק לאחר שהוא מזדקק ומתגבל, מתאפשרת התגלותו בעולם.

“ואלה תולדות יצחק בן אברהם וכו’ היינו תולדות יצחק אבינו הוא פרסום התגלות השם יתברך בעולם” – כלומר, מה שיצחק הוליד בעולם זו אפשרותו של האל להתגלות ע”י מידת הגבורה.
“אברהם הוליד את יצחק” – החזרה הנוספת של העניין מצבעיה על השתוקקותו הגדולה שלאברהם שאפשרה את הולדת יצחק.

וכותב בעל ה’מי שילוח משפט נפלא: “כל דברי תורה אמיתיים, אין להם הולדה רק לאחר גודל תשוקה שישתוקק האדם להם”

מתואר פה תהליך אנושי נפלא שבו האדם מתאהב במשהו, והוא הולך אחריו עד הסוף בהשתוקקות וכיסופים גדולים. אבל כידוע לפי מנהגו של עולם, אחרי ההידלקות מתחילה העבודה הקשה שמאלצת אותנו להגדיר, להגביל ולבנות. ההשתוקקות הגדולה היא דבר נפלא אך הרבה פעמים היא לא מאפשרת לעניין עצמו להופיע ולהתגלות בעולם. אחרי השלב הראשון המלא בחסד, מגיע שלב הגבורה שבו צריך להתגבר ולזקק את הזיקה הגדולה הזו ולקרוא לה בשם – לגרום לה להופיע בעולם.

(כך גם הקב”ה – השם. דבר זה מאפשר לנו לקרוא לו בשמו, ולפנות אליו בשם ‘אתה’).