באופן מאד משונה, הקב”ה מגלגל את סיפור יוסף והאחים ע”י חלומות בלבד. חלומות יוסף הראשונים הם אלו שמשניאים אותו על אחיו, הם אלו שגורמים להם למכור אותו לישמעאלים שמורידים אותו למצרים. יוסף פותר את חלומות שר המשקים והאופים בכלא, ואח”כ גם את חלום פרעה. באופן פשוט, לולא הקב”ה היה מגלגל ליוסף את החלומות על השמש והירח, האלומות והשיבולים, כל התהליך לא היה יכול להתניע.
***
“פַּעַם אַחַת הִנִּיחַ עַצְמוֹ לִשְׁכּב וְחָלַם לוֹ…
וְהַחֲלוֹם הַזֶּה נִכְנַס לוֹ מְאד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
כִּי לִפְעָמִים עוֹבֵר הַדָּבָר תֵּכֶף מִן הַמַּחֲשָׁבָה
אַךְ דְּבַר הַחֲלוֹם הַזֶּה נִכְנַס הַרְבֵּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָיָה קָשֶׁה בְּעֵינָיו לַעֲשׂוֹת זאת
וְהָלַךְ יוֹתֵר אֶל הַשְּׁתִיָּה
וְחָלַם לוֹ יוֹתֵר הַחֲלוֹם הַנַּ”ל כַּמָּה פְּעָמִים, וּבִלְבֵּל אוֹתוֹ מְאד
פַּעַם אַחַת הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בַּחֲלוֹם
אִם אַתָּה רוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה כַּנַּ”ל!”
(מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו)
***
גם במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מבין את עומקו של כוח החלום ומתניע חלק עיקרי בסיפור על ידי חלומות. כששר המשקים ושר האופים קמים בבוקר אחרי שחלמו את חלומותיהם, הם קמים זועפים משום שהחלום אינו נותן להם מנוחה. כך גם פרעה. רובנו יכולים לבטל תחושות אחרי לילה של חלומות ולומר “זה בסך הכל חלום”, עם זאת כשהחלום ממשי, הוא לא נותן לנו מנוחה, והוא גורם לנו להסתכל על המציאות ועל האנשים המצויים בחלום באופן שונה לחלוטין. המציאות והסביבה עוברים הזרה אחרי חלום.
***
“בזמן שבו האדם עוצם את עיניו מכבל ה’מציאותי’ הוא יכול להיפתח אל ה’ממשי’. פעמים רבות אנו יכולים לחוש שעל אף שהחלום איננו עובדתי, הרי הוא הוויה ממשית עבורנו” (הרב שג”ר).
היכולת שלנו לחלום חלומות נטועה בזיקה שלנו למשאבים העמוקים שבנו, לנשמה, לראייה העמוקה והרחבה יותר של עצמנו ושל המציאות. אדם ללא חלומות עלול להיכנס לייאוש ועייפות, החלום כאמור, יכול להניע אותנו ולהזיז אותנו ממקומנו להארה ותהליך של יציאה מחושך לאור. “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים”, הגאולה היא לא חלום שמתגשם, הגאולה היא מציאות שהופכת להיות חלום. פרסום הנס של חנוכה, הוא פרסום החלום של הגאולה.

(מתוך הספר “להאיר את הפתחים”, של הרב שג”ר).

מדוע התורה מגלה את מחשבות האחים ומסתירה את מחשבות יוסף?
ומה זה מגלה לנו על חנוכה?
***
יוסף יורד אל הבור, אל המקום הכי חשוך ונטול תקווה שיש. לאורך כל תהליך “ההיפטרות” מיוסף, התורה טורחת לגלות לנו את מחשבות ליבם של האחים, אבל את מחשבות ליבו של יוסף התורה לא טורחת לספר. גם בסיפורים של ר’ נחמן, הדמויות התמימות יותר (למשל, בן המלך מ’מעשה מבן מלך שעשוי מאבנים טובות’, התם מ’מעשה מחכם ותם’, החיגר ב’מעשה’ מחיגר’) כולן מקבלות את המציאות הקשה כפי שהיא ולא מתכחשים לחוויה. הם לא אומרים “אני לא מאמין שזה קורה לי עכשיו, אני רוצה להיות שם, במקום אחר, ונתקעתי פה!”. כך גם יוסף הצדיק מקבל את המציאות שבה הוא נמצא, ובכל נקודה הוא נוכח ומתנהל לפי הכלים שהמציאות מזמנת לו.
***
בתורה קיב’ (שהיא התורה של חנוכה) ר’ נחמן מדבר על החושך שסובב את האדם בזמנים של קושי, שבהם הוא מתקשה למצוא פתחים לצאת מתוך החושך:
“רַק הַכְּסִיל בַּחֹשֶׁך הוֹלֵך (קהֶלֶת ב), וְלא יִרְאֶה הַפְּתָחִים לָצֵאת וְהוּא אָסוּר וְקָשׁוּר שָׁם, וְלא יִתְּנוּ לוֹ לָצֵאת עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לְדַבֵּר דִּבּוּרֵי אֱמֶת לִפְנֵי ה אֲזַי הַדִּבּוּרִים מְאִירִים וַה אוֹר לוֹ…כִּי הַדִּבּוּרִים הַמְּאִירִים, הַיְנוּ דִּבּוּרֵי אֱמֶת כַּנַּ”ל הֵם מַרְאִין לוֹ הַפֶּתַח”.
היכולת שלי לדבר ‘דיבורים של אמת’, היא היכולת לקבל את המציאות כמו שהיא ולא להיאבק בה, לא להתכחש אליה. בסרט ‘לעבור את הקיר’ הדמות הראשית הולכת בתחילת הסרט לרבנית ומבקשת ממנה שתעזור לה להתחתן, הרבנית שואלת אותה “מה את רוצה?”, והיא אומרת סיסמאות שלא מבטאות את הרצון האמיתי שלה “אני רוצה לשמח את השם”. הרבנית שואלת אותה שוב ושוב “אבל מה את רוצה באמת?”.
בסצנה נוספת בסרט, הגיבורה מגיעה לקבר של רבי נחמן, וכולן מסביבה מתייפחות ומתרגשות במין רוחניות דתית שהיא פשוט לא מצליחה להרגיש. ברגע של כנות עמוקה היא פשוט מתחילה לדבר דיבורים של אמת ואומרת “אני שקרנית, אני לא מרגישה כלום”. באותו רגע משהו בליבה נפתח. בנקודה זו, היכולת שלה לדבר דיבורים של אמת היא דווקא להגיד “אני שקרנית”, כי זו המציאות שבה היא נמצאת. באמת.
***
בתורה רמה’, ר’ נחמן מבדיל בין ‘כוח המכריח’ ל-‘כוח המושך’.
“כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ… וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ”.
כוח המכריח, הוא הצורך שלנו בלרדוף אחרי תוצאות שאנחנו מצפים להן, לרדוף אחרי כבוד מהסביבה, אחרי זוגיות, אפילו אחרי חוויות רוחניות כמו הגיבורה בסרט. העניין הוא שכוח המכריח הוא מאמץ עילאי ומתיש, שנורא קשה להחזיק לאורך זמן. אם נשהה בכוח המכריח זמן רב, סופו להיפסק.
“כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ, חוֹזֵר הַדָּבָר לְהָאָרֶץ… כִּי הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך… עַל יְדֵי שִׁפְלוּת”.
כוח המושך, הוא היכולת לקבל את המציאות כפי שהיא ולא להילחם איתה. היא הענווה שמשחררת אותנו מכל הרדיפות, הדחפים וההישגים, שדורשים אישור מבחוץ. לכן כל הנפילות, הן חזרה אל הפשוט, הארצי, הטבעי והפנימי.
***
היכולת של יוסף הצדיק היא להיות בין היתר “יסוד עולם”, היכולת לרדת לעומק השאול ולא לפחד מזה, להסכים להיות בבחינת “נפשי כעפר לכל תהיה”, שהיא בחינת הארץ, בחינת כוח המושך. זה מה שמאפשר לו להפוך את האור לחושך, ולצאת מבור הכלא ולהיות המשנה למלך מצרים.
***
בחנוכה נרצה להוסיף בכל יום נר אחד, אולם בכל יום נסכים להימצא בנקודה שבה אנחנו עומדים בלי לדלג. ביום הראשון נר אחד, וביום השני נר שני. “כִּי אֵין לְאָדָם בְּעוֹלָמוֹ כִּי אִם אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הַשָּׁעָה שֶׁעוֹמֵד בּוֹ כִּי יוֹם הַמָּחֳרָת הוּא עוֹלָם אַחֵר לְגַמְרֵי” (שיחות הר”ן רעב).
בכל יום יש לנו נקודת אמת אחרת. אולם, לצד ההסכמה להישאר במקום המיועד לנו היום, עדיין נרצה להוסיף קדושה מחר:
“וּבְכָל יוֹם מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ, כִּי אָסוּר לַעֲמֹד עַל מַדְרֵגָה אַחַת, רַק צָרִיךְ לְהוֹסִיף קְדֻשָּׁה בְּנַפְשׁוֹ בְּכָל יוֹם וָיוֹם, וְשֶׁיִּהְיֶה שִׂכְלוֹ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ בְּכָל יוֹם וָיוֹם” (ליקוטי הלכות, חנוכה, א’).

כילד הייתי ביישן והייתי שותק הרבה. הייתי יכול לבהות בנרות בוערים עד שהם נכבים. בשתיקה. מקשיב לקול פצפוץ נייר האלומיניום המתכלה בלהבה. יש משהו בלהבה הקטנה הזו, המדויקת הדקיקה כמו השיר הדקיק. אש מדודה בתוך כוסית זכוכית, אור בתוך כלי. אין דבר יפה מזה. “כשלהבת האחוזה בגחלת” שרוצה לעלות מעלה מעלה, אבל הגחלת או הפתיל לא מאפשרים לה. אם היא תעלה היא תינתק מהפתיל ותגווע. בלי פתיל וכוס, אין אור. כן הנשמה בגוף האדם.
**
“היום אם בקולו תשמעו…
כי אין לאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואתו השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי”.
**
היום התבוננתי בנרות הדולקים. בשתיקה. אני יודע שהיום אני מתבונן על הילד שהייתי ואני יכול להגיד “ואזכה לחדש נעוריי הימים שעברו בחושך להחזירם אל הקדושה”.
סוף העולם, קורה בכל יום. כך גם בריאת העולם. כל יום כמו נס.
“כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב”
רחמנא ליבא בעי. תבעירו את הלבבות.

#זה_היום_עשה_ה‘
#נגילה_ונשמחה_בו

השבוע ישבתי בהרצאה שדיברה על סטטיסטיקות בחינוך, וכל מה שחשבתי עליו זה “איזה ייאוש”. איך אפשר ליצור אמונה בנפש האדם כשמנפנפים כל הזמן בצדקתה של הסטטיסטיקה? אלוהי הסטטיסטיקה הוא גם אלוהי הייאוש בעיניי. זה לא שאני לא חושב שהסטטיסטיקה נכונה, אני רק חושב שהיא נושאת עימה רוח של דטרמיניזם וייאוש פנימי שיקשה על האדם מאד לקום ולהאמין בעצמו ובחיים. כל שאיפתו בחיים תהיה להיות סטיית תקן שתעקם את הסטטיסטיקה, והסיכוי שזה יקרה הוא קלוש, כי הרי אנחנו יודעים שסטטיסטיקה לא טועה אף פעם.

היום שמעתי במקרה שני מקטעים משיעורים של הרב הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) עלחנוכה, והפלא ופלא, הוא מדייק בדיוק את הנושא שהרהרתי בו כהכנה לקראת חנוכה. שווה האזנה בתגובה הראשונה:

לינק להאזנה:

סיפור החנוכה, לעומת פורים, לא היה יכול להיכתב בתנ”ך ע”פ מסכת יומא. חנוכה הוא החג של התורה שבעל-פה ו”דברים שבעל-פה, אין אתה רשאי לאומרם בכתב”.

שם הוי”ה הנכתב, נאסר להגייה בדיבור האדם. אמת הכתב היא האמת הדתית האובייקטיבית הנמצאת מחוץ לאדם, זו שאין אנו יכולים לדבר אותה, ואין אנו יכולים להבין מהותה בפנימיותינו. לכן אנו אומרים שם זה בשם אדנות.

אולם דברים שבע”פ לפי דברי ר’ צדוק הכהן מלובלין חשובים לא פחות מהכתב – “…יש בו חיותו מה שאין כן בכתב, אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם…אין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדיבור שהוא מכוח רוח חיים שוב, יש בו מחיותו ולא בכתב”.

וּבֶאֱמֶת דַּע כִּי כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר שֶׁקּוֹרִין [סביבון]
וְהַכּל חוֹזֵר חָלִילָה וְנִתְהַפֵּךְ מֵאָדָם מַלְאָךְ וּמִמַּלְאָךְ אָדָם וּמֵראשׁ רֶגֶל וּמֵרֶגֶל ראשׁ
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם חוֹזְרִים חָלִילָה וּמִתְגַּלְגְּלִים וּמִתְהַפְּכִים מִזֶּה לָזֶה וּמִזֶּה לָזֶה מֵעֶלְיוֹן לְתַחְתּוֹן וּמִתַּחְתּוֹן לְעֶלְיוֹן