אני כותב על פוליטיקה?? מה קשור אבו מאזן עכשיו?

אז לא. לא ממש כותב על פוליטיקה מסיבות שאין כאן המקום להאריך בהן.

אבל הכותרת הזו תפסה אותי.
כל אדם באשר הוא מגיע לצמתים. לא הצמתים של ההפגנות. צמתים בהם הוא נדרש לבחור. אני אפילו לא מדבר איתכם על החלטות גדולות כמו מה ללמוד ועם מי להתחתן. אלא לבחור איך להגיב לפוסט המעצבן שקראתי, או להודעה הלא נעימה שקיבלתי, או אפילו לבחור איך להגיב למרוצת המחשבות השליליות שקמתי איתן הבוקר.
איך אני מגיב?
חבר יקר אמר לי השבוע משפט יפה של פרימו לוי שכידוע היה ניצול שואה. הוא אמר שיש חופש אחד שאי אפשר לקחת ממנו וזה את החופש שלי לבחור איך להגיב למציאות.
**
איך זה קשור לאבו מאזן?
העולם והמדינה שלנו כמרקחה. אדם מקבל מכה, ישר רוצה להחזיר יותר חזק. כל צד מתנגח בשני כאילו הנגיחה הבאה היא זו שתכריע את המערכה. אני רואה הרבה קולות של מיאוס וייאוש מכל מיני כיוונים.
והנה גם אבו מאזן התייאש- ומה עושים כשמתייאשים? פונים לחמאס כמובן!.

כמה פעמים בחיים שלנו, כשהרגשנו לא נעים בבטן, וקצת לא היה לנו כוח להתעלות על עצמנו, מצאנו את עצמנו בוחרים בחמאס?
איזה כיף זה לענות בארסיות לאיזה פוסט מעצבן!! איזה כיף זה להתעלם בהפגניות מבן משפחה שעצבן אותי. כמה פשוט להיכנס להלקאה עצמית על טעות שעשיתי.
ובכן, לא נעים לומר, אבל הרבה מאיתנו בוחרים בחמאס יום יום. בוחרים במכות, בניגוח הנוסף, בזריקת מילה עוקצנית, בהאשמה עסיסית.
אין על זה!
מתי בחרתי בחיים לאחרונה?
מתי הענקתי כבוד?
מתי פירגנתי?
**
אני משתדל לנהוג במי שמגיב אליי באלימות בפייסבוק, להגיב לו בלייק פרגון ואהבה.
אתם לא מבינים איזה אדיר זה!

נסו את זה.
לא רק בפייסבוק.
גם בלב שלכם
בבית שלכם
בסוכה שלכם.

התייאשתם?
אל תבחרו בחמאס.

תמונה יכולה לכלול: ‏‏אדם אחד‏, ‏טקסט שאומר '‏הסכמי השלום אבו מאזן מיואש ופונה לחמאס ההנהגה הפלסטינית נוטה לחבור לאיראן, לטורקיה ולחמאס כשהיא נבגדת ומושפלת. במצב כזה היא תהיה הראשונה לה... מעריב לפני 13 שעות‏'‏‏

כוח הגדליה

****זהירות ספויילר שבאבניקים!!!!*****

בפרק האחרון של הסדרה גדליה עובר תהליך פנימי חשוב ביותר שעל כולנו ללמוד ממנו – קבלה. כשגדליה מספר לרב אלתר קופר על הבעיה שלו, הוא בטוח שצריך למחוק, להיאבק, להכחיש את היצר. הרב אלתר קופר ברגישות פשוטה שובר עפרון ואומר ‘רצית לשבור את היצר? עכשיו יש לך שניים. תסתכל מסביב לכולם יש את הבעיה הזו’. באותו רגע קורה דבר מאד פשוט ועמוק בנפשו של גדליה, הוא מקבל את עצמו על מגרעותיו, הוא מקבל את החלק הזה בנפש ומפסיק להילחם בו, מפסיק לחשוב שהוא מטרד שצריך להיעלם מעולמו הפנימי.
***
מיד נשאל – רגע, אבל אם הוא מקבל את זה זה אומר שהוא נותן לגיטמציה לדבר שהוא מאמין שאסור!! זה אומר שזה בסדר, ועכשיו הוא לא ירצה לשנות את זה רחמנא ליצלן!!
אז לא. יש הבדל עמוק בין קבלה להסכמה. גדליה הרי לא הסכים עם הפעולות שלדעתו אסורות, הוא לא מאשר אותן. הוא נותן מקום ליצר, נותן לגיטימציה לתחושות והרגשות שפועלות בתוכו. זה בסדר שהדחף הזה נוכח בתוכי.
***
“כִּי כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁהַכּל גָּדֵל מִן הָאָרֶץ וְכָל הַדְּבָרִים וְהַבְּרִיּוֹת הוֹלְכִים וּמֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּכְרִיחַ הַדָּבָר וְנוֹטְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ מֵהָאָרֶץ, וּמַרְחִיקוֹ מִמֶּנָּה וּכְפִי כּחַ הַמַּכְרִיחַ, כֵּן נִתְרַחֵק הַדָּבָר מֵהָאָרֶץ”.

רבי נחמן מלמד אותנו עיקרון ברזל במציאות ובנפש. כוח המכריח הוא כוח שמתנגד לכוח המשיכה, והוא דורש מאמץ והתנגדות ומאבקים רבים. מתישהו, המאמץ הזה נפסק כי אין אפשרות לנפש לחיות במאמץ תמידי, בסוף מגיע כוח המושך.
“וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ, חוֹזֵר הַדָּבָר לְהָאָרֶץ… כִּי הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, וּמַמְשֶׁכֶת כָּל הַדְּבָרִים לְעַצְמָהּ…”.

גדליה במשך 11 פרקים עסוק בכוח המכריח מול היצר. מרביץ לו, מכאיב לו, חונק אותו וחובט בו. ובעצם, גדליה מכחיש את עצמו ובשרו. בא הרב אלתר קופר ומושך לגדליה את האדמה תחת רגליו, מאפשר לו לצנוח אל הכוח המושך, הטבעי, הנכון, המכיל והמקבל.
‘אני בסדר’ אומר גדליה לדבורה.
‘אני בסדר’.

Image may contain: 2 people

נהר החיים

הרבה מדפוסי התנהגות הגנתיים שאדם מפתח או מחלות נפשיות, הם בעצם כוח החיים שמנסה להמשיך לחיות. בדומה לנהר איתן זורם שנפלו לתוכו סלעים שמקשים על הזרימה הטבעית, המים והחיים ימצאו את דרכם להמשיך לזרום. לכן ההתבוננות על אדם עם קושי נפשי היא לא איך לתקן אותו, אלא איך להעמיק את זרימת נהר החיים שמבקש להמשיך לזרום.

אפשר להתחיל בלספר את הסיפור מנקודת המבט של נהר החיים. מה הרצון העמוק ששוכן מאחורי ההגנות שפיתחנו. זוהי היכולת שלנו להפוך את המבט מחסרון למלאות.
***
הפסוק המפורסם בקהלת אומר ‘הכל הבל הבלים’, בפשט הפסוק הכוונה היא שהכל ריק, הכל חסר משמעות. הכל הוא חסרון אחד גדול.

הזוהר מציע קריאה הפוכה ואומר שהבל, הוא גם הרוח, והעולם נברא בדיבור שהוא הבל פה. אז כשאומרים ‘הכל הבל הבלים’, הכוונה היא שהכל הוא רוח, הכל הוא נוכחות של דיבור אלוהי.

והנה הזוהר במקורו עם תרגום חופשי אחריו:

“רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, וכל מה דאתעביד בעלמא, בהבל אתעביד”
(תרגום חופשי: סוד ההבל נפלא (יקר) הוא, והוא הבל שיוצא מהפה, וסוד ההבל שיוצא מהפה, הקול נוצר ממנו, וכל מה שנעשה (=נוצר/נברא) בעולם, נעשה על ידי ההבל”

Image may contain: sky, cloud, outdoor, nature and water

 

ובחרת בחיים

המשמעות העמוקה של הבחירה הוא לא רק האפשרות לבחור מבין שתיים או שלוש אופציות המונחות לפנינו. זהו חופש הבחירה המפורסם.

אולם, הציווי על הבחירה בחיים, משמעותו העמוקה יותר, הוא ההרגש והידיעה הפנימיים שהבחירה שאני עושה מחוברת אליי בכל נימי נפשי. שאני הולך לקראתה בחדווה פנימית וידיעה עמוקה שאני עושה את הדבר הנכון עבורי.

הרבה מאיתנו בוחרים מתוך אנרציה, ומתוך לחצים חיצוניים, ממקום הישרדותי. לעיתים אנחנו בוחרים מתוך מצוקה כדי לא לפגוע באדם אחר, אבל הרצון הפנימי שלנו לא נוכח בתוך הבחירה. המשמעות של ‘ובחרת בחיים’ היא שאני מטעין את הבחירה שלי בחיות פנימית, שהבחירה שלי חיה ומבטאת את הפנימיות שלי.

דבר אחר – ‘ובחרת בחיים’, דהיינו, אימתי יכול אתה לבחור? רק כאשר הינך חי. ואימתי תדע שבחירתך בחירה? שתרגיש חיות פנימית בתוך הבחירה.
***
“מתי אלמד לבחור נכון
להאמין, לראות שטוב
בלי להביט שוב לאחור
לבחור נכון”
(אמיר דדון)

 

פרשת לך לך

מדוע גורש האדם מגן עדן? (רמז – לא כעונש על האכילה מעץ הדעת)
מדוע היה צורך בפירוק מגדל בבל? מה הקשר של כל זה לפרשת לך לך? ולמה בהפטרה אין (כמעט) שום אזכור לאברהם? ומה בעצם הקשר של ההפטרה לפרשה זו?

*גירוש גן-עדן*
לאחר האכילה מעץ הדעת ה’ מעניש כל אחד מהחוטאים. הנחש יילך על גחונו כל ימיו, האישה בעצב תלד בנים, והאיש בזעת אפו יאכל לחם. בכך נגמרת סאגת האכילה מעץ הדעת. בפרשיה חדשה מביע אלוהים חשש “ועתה, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וחי לעולם. וישלחהו ה’ אלוהים מגן-עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם…”. מדוע אלוהים כל כך חושש שהאדם יאכל מעץ החיים? מה יש בחיי נצח עבור האדם שמאיימים לכאורה על ה’?

*מגדל בבל*
“ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים…ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על כל הארץ”. גם כאן יש שימוש במילה “פן” כהבעת חשש, והפעם מצד האדם. אלוהים מרגיש צורך להפריע לתוכניותיו של האדם (אולי בדומה לסיטואציה הקודמת בגן-עדן), ומחליט לפזר אותם על פני כל הארץ ולבלבל להם את השפות כדי שלא יוכלו להבין אחד את השני. מדוע אלוהים מרגיש שוב צורך להתערב? מה החשש שלו במקרה הזה? ובמה הוא דומה לחשש שהיה בגן עדן?

*לך לך*
פרשת לך לך כולה בתנועה. אברהם מתחיל ביציאה מחרן, ממשיך למצרים, נפרד מלוט, נלחם במלכים עבור לוט, הולך ונוסע הנגבה וחורש את הארץ לארכה ולרחבה. לא נח לרגע.
עניין נוסף שמופיע בפרשה שוב ושוב ושוב, הוא האמונה של אברהם וההבטחות של ה’. אבל גם האמונה של אברהם לא חסרת ספקות “במה אדע כי אירשנה?”, השאלה הזו מגיעה מיד אחרי המשפט המזוהה ביותר עם אמונתו העמוקה והטוטאלית של אברהם “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה”. תמוה.

אז איך קשורים כל העניינים הללו? ואיך זה בא לידי ביטוי בהפטרה?

אכילה מעץ החיים משמעותה חיי נצח, אולם חיי נצח הם במובן מסוים מוות. מוות של ההשראה, מוות של ההתפתחות האנושית, סוג של קיפאון שמאפשר לחיות עד אינסוף. האוטופיה של גן העדן היא כל מבוקשו של האדם האנושי – לשבת רגל על רגל ולאכול ענבים בגן פסטורלי לשמע ציפורים מצייצות. אולם אלוהים רוצה שהאדם יעבוד את האדמה אשר לוקח משם, שיחווה ריקבון וצמיחה, שיחווה תהליכים, שילמד מהן מערכות יחסים, שילמד מהן עליות ומורדות.
כך גם במגדל בבל – “שפה אחת ודברים אחדים” משמעותם – סוג של חיי נצח במובן הרוחני. במובן האפלטוני אולי נאמר שזו התאחדות עם האידאות, ההגעה לנקודת הסיום שבה אתה יושב רגל על רגל במגדל השן שלך וצופה על העולם מלמעלה בניוון שרירים רוחני מוחלט. גם שם אלוהים מתערב ומערבל את כל הסיפור כדי שהאדם יבין שהוא לא יכול לעמוד במקום.
פרשת לך לך מבטאת את ניצניו הרוחניים של העם העברי, והעברי חייב להיות תמיד בתנועה. מניטו היה אומר שבעלי תשובה עומדים במקום שצדיקים גומרים אינם עומדים כי צדיקים גמורים לא עומדים – הם הולכים.
התזזיתיות הזו של אברהם היא לא מקרית, וההתעסקות עם ההבטחות והאמונה גם לא מקרית. האמונה היא אחד הדברים הכי דינמיים ותנועתיים בנפש האדם. יום אחד הוא מחובר ומאמין בכל ליבו ומאודו, וביום למחרת הוא צריך לחפש את ניצוצות האמונה בתחתית השאול בה הוא נמצא. העיסוק המרכזי בהפטרה הוא ההתמודדות עם הטלטלות שמביאה איתה האמונה – “ויעפו נערים ויגעו בחורים כשול יכשלו. וקוי הם יחליפו כוח…איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”. גם בהפטרה וגם בפרשה ה’ מזכיר לאדם שלא יירא כי הוא מלווה אותו בכל צעד ושעל. ה’ מחזק את האדם באמונה.

עולם האמונה הוא עולם של תנועה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה אומר שההגיון העברי מושתת על התפיסה שאין הבנה אחת סופית אף פעם. כל הבנה תמיד תוליד הבנה נוספת, כלומר – תמיד להמשיך ללמוד ולהתחדש, תמיד בתנועה. תנועה היא חיים. עץ החיים הוא בהרבה מובנים עץ המוות, ומגדל בבל הוא מגדל המוות. כנראה שאברהם לא סתם נבחר להיות אבי האומה כי הוא יודע להיות בתנועה אפילו כשהוא “כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. יש בו את היכולת לנוע על פני כל הארץ, ולהתמודד, לחשוש, להאמין, לכרות ברית וללכת בלי סוף.

הפצע שלי

הפצע שלי
שיבדל לחיים
ארוכים

בכל פעם שקצת נפתח
דאגתי לאטום
טוב טוב
שלא יברח
הדם האדום
הרטוב

ובימים סוערים
סוככתי עליו
בגפי
שחלילה לא יעוף
לי

ובלילות הקרים
חיממתי היטב
את הפצע
רק שיעבור את החורף
כדי שבקיץ
אקח אותו איתי לים
לשטוף
במי מלח
לשרוף
אותו כמו סנה
שלא מתאכל
שאתאבל
עליו
בלי סוף
העיקר
שלא לחשוף
לאור השמש
שמא יגליד ויחלים

שיבדל לחיים
ארוכים