בשנים האחרונות אני מתמודד עם דילמות אמוניות אודות הברית של עם ישראל עם הקב”ה. ‏עול המצוות נראה מכביד ומגביל במיוחד בעולם המייחל לחירות אנושית וליברליות חברתית. רוח ‏התקופה קוראת לאדם להשתחרר מכבליו ולבקש לו חירות ועצמאות. האדם נקרא לממש אוטונומיה ‏מחשבתית ביקורתית כדי שיברור לו את הדרך המתאימה לו על פי צרכיו ואמונותיו. האמונה התמימה ‏נתפסת כפרימטיבית ורדודה באשר האדם המאמין ומקיים המצוות איננו חופשי, וסמכות אחרת מפעילה ‏עליו את כוחה כדי שיסור למרותו של הממסד הדתי-הרבני. מפגש של אמונה דתית עם העולם ‏הפוסטמודרני שמבקש לפרק מבני-כוח היררכיים יוצר משברים עמוקים בנפשו של האדם המאמין.
המתח בין החירות להלכה נראה כמו מתח מתבקש ומוכרח. אדם השומר הלכה עושה מה שאומרים לו ואינינו בוחר במעשיו, וממילא גם מחשבתו משועבדת לאותה סמכות שמטילה עליו את כוחה. לעומתו, האדם החופשי הוא זה המודע לעצמו ולסביבתו, ובורר לו מכל האמונות והדעות הרוחשות מסביבו את הדרך בה יחיה באופן שהולם אותו. אותו אדם חופשי לבחור, חופשי לחשוב, חופשי לבקר. הוא עושה מה שהוא רוצה.

במהלך לימודי בישיבת ההסדר ב’עתניאל’, השתתפתי בשיעור על הספר ‘קול הנבואה’ של הרב הנזיר (להלן: הנזיר). את השיעורים העביר ר”מ צעיר בשם ארז ניר, ששטח בפנינו התלמידים, תורות פילוסופיות שלימות של הוגים על-פני כל התקופות מהפילוסופים הפרה-אפלטוניים כפתגורס והרקליטס, דרך ארסיטו ואפלטון, ועד לעת החדשה אצל קאנט ועד הרמן כהן מהדור הקודם. מעבר לרוחב הידיעות שנחשפתי אליו באותו שיעור גיליתי עולם מחשבה מלא ועשיר שממנו גם אני יוצא ואליו אני משתייך. השיעור הזה העמיק בתוכי את הזיקה העמוקה למסורת היהודית ולהבנה שהיא מושתתת על כללי היגיון אחרים כפי שאציג בעבודה.
מושג ‘השמיעה’ שעליו מושתתת כל תורתו של הנזיר, הייתה מושרשת בשפה הבית-מדרשית בישיבת ‘עתניאל’. ביטויים כמו “להקשיב לטקסט” היו שגורים בבית המדרש באופן תדיר. הלימוד הבית-מדרשי כלל לא מעט תלמידים ובשיעורים של ראש הישיבה, הרב רא”ם, הוא חזר והדגיש כמה חשוב לו להקשיב לכל דעה שנאמרת בבית המדרש. הוא דימה את עצמו כמי שמנצח על מקהלה שכל אחד ואחד מהמנגנים מוסיף את צלילו אל תוך ההרמוניה המופלאה של הלימוד בבית המדרש. ישיבת עתניאל עודדה, ועודנה מעודדת חשיבה עצמאית וביקורתית. נושא מעמד הר סיני והמדרש שאומר שבתורה שישים ריבוא אותיות כמניין בני-ישראל השקולים לאותיות התורה, תמיד הדהדו ברקע הלימוד.
המימד החסידי בישיבה גם הוא היה לא מבוטל, ותורות חסידיות רבות שטפו את המדפים ואת האוזניים. התרחשותן של התוועדויות אל תוך השעות הקטנות של הלילה ולימוד ניגונים ושירים אינספור לא היו עניין של שבירת שגרה. נערכו סדנאות רבות כגון ‘דמיון מודרך’, מודעות עצמית, שיעורים על בחירה חופשית ועוד.

הסיבה שאני כותב רקע זה היא משום ש’השמיעה’ היא רעיון שאני מתהלך איתו כבר שנים רבות. השמיעה היא עניין אותו אני בוחן בכל שלב בחיים שלי, ומנסה לעטוף אותו בהבנות חדשות שיחדדו את השמיעה שלי ויעזרו לי בשמיעת הקול הפנימי האישי שלי. בהיותי חובב מוזיקה נגינה ושירה, השמיעה במובנה הפיזי, היא כלי טבעי אותו אני מחדד עוד לפני שנות שהותי בישיבה.
כעת, ניתנה לי ההזדמנות, ‘להיענות לקול הקורא’ אצלי, ולהעמיק במושג השמיעה עוד יותר דרך כתבי מרטין בובר (להלן:בובר) והנזיר. השמיעה נקשרת אצל שני ההוגים לחירות האדם ולייעודו, ותחומים אלו הם תחומים שלעניות דעתי על כל אחד לזקק לעצמו. באמצעות העיון בכתבים אלו, בחנתי עבורי את המקומות בהם אני יכול להעיד על עצמי כאדם בעל חירות. ההתרכזות העצמית האגואיסטית ששוטפת את רוח העולם נראית לי מסוכנת, ועל-כן מצאתי עניין רב אצל הוגי דעות אלו שמשוועים להקשבה פנימית המגלה סגולות ייחודיות באמצעות מושאים הנמצאים מחוץ לאדם עצמו ומאלצים אותו להסיט את המבט אל מעבר לעצמו.
באמצעות ניתוח מושג השמיעה בעבודה זו, אנסה לערער על התפיסה הרווחת שמציירת את האדם הרציונאלי, הבוחר והביקורתי כאדם שהוא בהכרח בוחר מתוך מצע האפשרויות שהוא רואה למולו. עבור בובר והנזיר נראה כי החשיבה המערבית האמפירית מתיימרת להציג את חזות הכל, אך היא איננה אלא קליפה חיצונית המכסה על הרוח הפנימית של הדבר.

בהזדמנות הזו, אני רוצה להקדיש את העבודה לעילוי נשמתו של הרב מנחם שלום פרומן. נראה לי מתאים ביותר להתעסק בעניין החירות כקווי מתאר לדמותו של הרב מנחם. מי שהכיר את אישיותיו הבלתי מפוענחת של הרב מנחם יודע שאמנם בהיותו רב ופוסק וכמובן שומר הלכה ומדקדק, אך מנגד היה החופשי באדם. חופשיותו הייתה מימד רדיקלי בזהותו. הוא הקפיד להבהיר לאנשים סביבו שהחופש האנושי הוא תנאי לאנושיות, תנאי למפגש עם האחר ועם האל. בהלוויתיו אחד מבניו אמר משפט נפלא: “ימין ושמאל לא נפגשים באמצע, ימין ושמאל נפגשים בחופש”. דרך האמצע המצוטטת לרוב כדרך הזהב של הרמב”ם איננה אמצע של בינוניות, אלא אמצע של עומק. אמצע שיוצר חופש, כאשר בעומק המציאות הכל חופשי, והכל אחד. הפסוק האהוב ביותר על הרב מנחם, היה אותו פסוק שהרב הנזיר מצטט בספרו ועליו מבסס את משנתו: שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד”.
אני תפילה, שבעולם כל-כך ויזואלי בו האנשים מתקשרים באמצעות מסרים חד-מימדיים, נשכיל לשמוע ולחשוף את המימד הפנימי בחיים, המעורר את לב הישנים מתרדמתם וקורא להם לחפש ולהעמיק את חיפושם אחר האות שלהם בתורה ובחיים.”

מדוע גורש האדם מגן עדן? (רמז – לא כעונש על האכילה מעץ הדעת)
מדוע היה צורך בפירוק מגדל בבל? מה הקשר של כל זה לפרשת לך לך? ולמה בהפטרה אין (כמעט) שום אזכור לאברהם? ומה בעצם הקשר של ההפטרה לפרשה זו?

*גירוש גן-עדן*
לאחר האכילה מעץ הדעת ה’ מעניש כל אחד מהחוטאים. הנחש יילך על גחונו כל ימיו, האישה בעצב תלד בנים, והאיש בזעת אפו יאכל לחם. בכך נגמרת סאגת האכילה מעץ הדעת. בפרשיה חדשה מביע אלוהים חשש “ועתה, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וחי לעולם. וישלחהו ה’ אלוהים מגן-עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם…”. מדוע אלוהים כל כך חושש שהאדם יאכל מעץ החיים? מה יש בחיי נצח עבור האדם שמאיימים לכאורה על ה’?

*מגדל בבל*
“ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים…ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על כל הארץ”. גם כאן יש שימוש במילה “פן” כהבעת חשש, והפעם מצד האדם. אלוהים מרגיש צורך להפריע לתוכניותיו של האדם (אולי בדומה לסיטואציה הקודמת בגן-עדן), ומחליט לפזר אותם על פני כל הארץ ולבלבל להם את השפות כדי שלא יוכלו להבין אחד את השני. מדוע אלוהים מרגיש שוב צורך להתערב? מה החשש שלו במקרה הזה? ובמה הוא דומה לחשש שהיה בגן עדן?

*לך לך*
פרשת לך לך כולה בתנועה. אברהם מתחיל ביציאה מחרן, ממשיך למצרים, נפרד מלוט, נלחם במלכים עבור לוט, הולך ונוסע הנגבה וחורש את הארץ לארכה ולרחבה. לא נח לרגע.
עניין נוסף שמופיע בפרשה שוב ושוב ושוב, הוא האמונה של אברהם וההבטחות של ה’. אבל גם האמונה של אברהם לא חסרת ספקות “במה אדע כי אירשנה?”, השאלה הזו מגיעה מיד אחרי המשפט המזוהה ביותר עם אמונתו העמוקה והטוטאלית של אברהם “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה”. תמוה.

אז איך קשורים כל העניינים הללו? ואיך זה בא לידי ביטוי בהפטרה?

אכילה מעץ החיים משמעותה חיי נצח, אולם חיי נצח הם במובן מסוים מוות. מוות של ההשראה, מוות של ההתפתחות האנושית, סוג של קיפאון שמאפשר לחיות עד אינסוף. האוטופיה של גן העדן היא כל מבוקשו של האדם האנושי – לשבת רגל על רגל ולאכול ענבים בגן פסטורלי לשמע ציפורים מצייצות. אולם אלוהים רוצה שהאדם יעבוד את האדמה אשר לוקח משם, שיחווה ריקבון וצמיחה, שיחווה תהליכים, שילמד מהן מערכות יחסים, שילמד מהן עליות ומורדות.
כך גם במגדל בבל – “שפה אחת ודברים אחדים” משמעותם – סוג של חיי נצח במובן הרוחני. במובן האפלטוני אולי נאמר שזו התאחדות עם האידאות, ההגעה לנקודת הסיום שבה אתה יושב רגל על רגל במגדל השן שלך וצופה על העולם מלמעלה בניוון שרירים רוחני מוחלט. גם שם אלוהים מתערב ומערבל את כל הסיפור כדי שהאדם יבין שהוא לא יכול לעמוד במקום.
פרשת לך לך מבטאת את ניצניו הרוחניים של העם העברי, והעברי חייב להיות תמיד בתנועה. מניטו היה אומר שבעלי תשובה עומדים במקום שצדיקים גומרים אינם עומדים כי צדיקים גמורים לא עומדים – הם הולכים.
התזזיתיות הזו של אברהם היא לא מקרית, וההתעסקות עם ההבטחות והאמונה גם לא מקרית. האמונה היא אחד הדברים הכי דינמיים ותנועתיים בנפש האדם. יום אחד הוא מחובר ומאמין בכל ליבו ומאודו, וביום למחרת הוא צריך לחפש את ניצוצות האמונה בתחתית השאול בה הוא נמצא. העיסוק המרכזי בהפטרה הוא ההתמודדות עם הטלטלות שמביאה איתה האמונה – “ויעפו נערים ויגעו בחורים כשול יכשלו. וקוי הם יחליפו כוח…איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”. גם בהפטרה וגם בפרשה ה’ מזכיר לאדם שלא יירא כי הוא מלווה אותו בכל צעד ושעל. ה’ מחזק את האדם באמונה.

עולם האמונה הוא עולם של תנועה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה אומר שההגיון העברי מושתת על התפיסה שאין הבנה אחת סופית אף פעם. כל הבנה תמיד תוליד הבנה נוספת, כלומר – תמיד להמשיך ללמוד ולהתחדש, תמיד בתנועה. תנועה היא חיים. עץ החיים הוא בהרבה מובנים עץ המוות, ומגדל בבל הוא מגדל המוות. כנראה שאברהם לא סתם נבחר להיות אבי האומה כי הוא יודע להיות בתנועה אפילו כשהוא “כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. יש בו את היכולת לנוע על פני כל הארץ, ולהתמודד, לחשוש, להאמין, לכרות ברית וללכת בלי סוף.

למה הספר של הרב הנזיר שמדבר על הגיון עברי שונה נקרא “קול הנבואה”? מה הקשר בין הגיון עברי לנבואה?

“אם אין נביאים הן, בני נביאים הן”