ב’ כסליו. סיכום שנה. החלפת קידומת!!!
(מעט ארוך. כל דכפין ייתי ויקרא. ומי שלא – יש תמונות!)

קשה לדלג על הקטע של המחשבות ביומולדת שלך, זה תמיד איכשהו בוקע את כל המחסומים וההתעלמויות שתנסה לייחס להן. אז אמרתי בלבי שאם כבר, אז כבר אחלוק אתכם כמה מהמחשבות והתובנות שאספתי בשנה האחרונה ממרום גילי.

כל אחד מאיתנו מכיר את המקומות שמכווצים אותו, המקומות בהם הוא מרגיש מאבק פנימי, מקומות שמעוררים בו התנגדות. אחד הדברים שלקח לי הרבה זמן ללמוד (ואני עדיין לומד) הוא ההבנה העמוקה ושינוי התפיסה והדפוסים הפנימיים, שכל מקום שאנחנו חווים אל מולו התכווצות, הוא באופן העמוק ביותר – הזמנה לעבודה של התרחבות, כמו שנאמר “בצר הרחבת לי”.
האינסטיקט האנושי שלנו הוא פשוט להימנע מהתכווצויות וחיכוכים כי זו הרגשה לא נעימה, ולחשוב שלאורך החיים נסגל לעצמנו מיומנות לימבו מקצועית שלא תבייש אפילו את ההתחמקות מכדורי אקדח כמו קיאנו ריבס ב’מאטרקיס’. אז זהו שלא.

בסוף הפרשה שלנו, יעקב בורח מעשיו מהדבר שהכי מפחיד אותו בעולם. בהמשך, האחים ימכרו את יוסף כדי להרחיק אותו מעליהם. אם נשים לב היטב, בכל נקודה בתנ”ך שישנו חיכוך ומתח בין אחים ומשפחה, כל אחת מהדמויות הייתה יכולה לבחור אחרת בשביל ליצור תיקון ואחווה במקום ריחוק ופירוד (קין והבל, שרה והגר, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, יוסף ואחיו וכו’).
אין נוסחה להתחמק ממתחים וחיכוכים. פשוט אין. מה עושים? לומדים לעבוד עם זה. משנים את האינסטיקטים וההרגלים מתוך הבנה שכל דבר בא ללמד אותנו משהו, ולהרחיב את הכלים שלנו, ואת יכולת ההתמודדות שלנו.
***
“הצרים של הנפש שהם החטאים והפגמים של כל אחד שזה עיקר צרות האדם וכשהם מתגברים על האדם ח”ו אזי הם רוצים להפיל אותו לגמרי ח”ו כאלו אין לו עוד שום תקוה ח”ו….אבל באמת האדם אסור לייאש עצמו. וצריך להתגבר לעורר משינתו על ידי המעט טוב שמוצא בעצמו עדיין….כי איני מייאש עצמי עדיין כי ה’ יסמכני. כי הנקודה טובה שאדם מוצא בעצמו זה בחינת אלקות כביכול… כי מאחר שאני מוצא בעצמי עוד איזה נקודה טובה על ידי זה אני מתעורר מהשינה. ועל ידי זה אני נכנס באמת לכף זכות ועל ידי זה אזכה לתשובה וכו’ כנ”ל. כי כל הרע נדחה מפני מעט הטוב שמוצא בעצמו ומחיה ומרים את עצמו בזה. כי מעט מן האור דוחה הרבה מן החשך כידוע” (ליקוטי הלכות, הלכה א’)
***
הצד השני של הסיפור הזה הוא גם היכולת העצמית לחזק את עצמנו בדברים טובים. היכולת לחפור בצרות ולהפוך אותן לשיעור עצמי הוא מוגבל, ולעיתים צריך באופן הכי פשוט למצוא בעצמנו נקודות טובות על-מנת להתעורר ולחזק את הלב החלש. לחזק את האמונה בעצמנו ולראות את עצמנו בעין טובה.

אחבר את שתי הנקודות שהעליתי בשביל לשתף אתכם בדבר חדש שרכשתי בשנה האחרונה (התכווצות מול פחדים ומציאת נקודה טובה בעצמי).
בעבר נורא חששתי כשביקשו ממני לנגן ולשיר, או לחילופין לארגן ערב תוכן כלשהו. האינסטיקנט שלי תמיד היה להגיד קודם כל ‘לא’. למה? כי זה מכווץ אותי ולא מתאים לי. בכלל אני עסוק ולא יהיה לי זמן (לרוב זו רק טכניקת התחמקות. קיאנו ריבס לעיל).

מה נשתנתה השנה הזאת? אני לא בטוח איך זה קרה, אבל בעזרתם של אנשים יקרים מסביבי שהעניקו לי הזדמנויות מצאתי את עצמי לוקח חלק עיקרי בהרמת ערבים ופרוייקטים שהייתי בהלם מעצמי מההצלחה שלהם.
לפני ממש שנה, בדצמבר 2015 הכרתי אדם שלימים הפך לחבר טוב. בתוך חמש דקות של שיחה ראשונה איתו כבר הוטל עליי לארגן ערב על ג’ו עמר בבית הכנסת ‘זכרון ברוך’ ביפו. לא יודע איך הוא שכנע אותי לעשות את זה בכזו קלות, כנראה הייתה לו סיעתא דשמיא. אחרי טלפונים רבים והתרוצצויות הרמנו ערב מקסים ומעניין שללא ספק היה הצלחה.

במקביל לארגוני הערב הזה, ביוזמה של בחורה שבקושי הכרתי, הרמנו שיעור שבועי של הרב דוד מנחם, שהחזיק מעמד מחנוכה ועד חודש אלול. בכל שבוע הגיעו כ-40 איש, ופעם בחודש הרמנו ערב עם אורחים מיוחדים ומוזיקאים שהגיעו בכל פעם בין 100 ל-150 איש. לא יודע איך, אבל זה פשוט קרה. (אפילו זכיתי לעשות סאונד ליגל הרוש! כבוד!).

משראיתי שה’ מצליח בידי לעשות, ובעקבות שיחה עם מישהי במשרד, החלטתי להעיז פנים ולבקש מהארגון בו אני עובד איזו הזדמנות לעשות משהו דומה לדברים שהתחלתי לעשות. במקרה ממש (כשאני אומר במקרה הכוונה להשגחה), בדיוק היה פרוייקט גדול על הפרק, והבוסית שלי (שלא הייתה ממש הבוסית שלי אז) נתנה בי את אמונה והטילה עליי לארגן יום גדול מאד של כי”ח בכנסת על פרוייקט ‘החכם היומי’. גם היום הזה היה הצלחה מסחררת. ברוך השם. (ואפילו ישבתי עם מירי רגב אחד על אחד!) לאורך השנה, לצד כל זה התקיימו עוד כל מיני ערבים שיזמתי או נתתי יד בארגון שלהם, שהפגישו אותי וחיברו אותי עם אנשים נפלאים ולבביים.
***
לכי”ח הגעתי בתור מנהל נכסים, עבודה שלא כל כך מעניינת אותי, אבל במקרה גמור (לעיל) יוצא שהדברים שחששתי מהם ופחדתי מהם בהתחלה, לאט לאט הופכים לדברים יפים וחיוביים שמחזקים וממלאים אותי. וזה ה-סיפור שלנו. להפוך את מר למתוק, להפוך את הצרה לרוחב פנימי.
***
“הכל טוב ויפה, אבל מה עם חתונה???”
גם ביום כזה של יומולדת, לא כל המחשבות חיוביות בהכרח, ויש עוד דברים שחסרים ושמתגעגעים אליהם. מעולם לא כתבתי בפייסבוק על נושא הרווקות, אבל נזרוק לכם עצם קטנה הפעם הזאת. דווקא היום כשחסר, זה הזמן להתפלל הכי חזק ולקוות שבנר שמיני של חנוכה תחכה כבר כלה (והמבין יבין).
השנה בסימן של דיוק, בסימן של עבודה פנימית ובלי פחד משינויים.
מברך את כולנו שנהיה טובים, שנדע שלום פנימי ושלום בארץ. שנה של טל ומטר לברכה בגשמי וברוחני. שנלמד להפוך הכל לטובה ושכל ניסיון יביא איתו ברכה והרחבת הלב.
שבת שלום ומזל טוב לי 🙂
***
ותודה לכל האנשים היקרים שהודות להם הדברים הללו קרו והתרחשו:
שלי מלכה, שרון גולדברג, אריאל מואב, חני מימרם, חיה נאמן, הרב דוד מנחם, יאיר כוכב, דוד גדג’, לבנת בן-חמו, מאיר בוזגלו, מיכל עולי ותנועת תיקון, אלי ברקת ויהודה מימארן.
וכמובן לאבא ואמא והמשפחה שזרמו איתי עם החפירות והשגעונות שלי.

*קצת תמונות להמחשה מהעשייה הברוכה של השנה האחרונה בלינק לפייסבוק.

אחרי כל הסערות שכבר ידועות לכל סהרורי הפייסבוק המשוטטים כמו זומבים בליל ירח מלא מפוסט לפוסט, ומסרטון לכתבה, חשבתי גם אני להתייחס, ואולי להעלות תחושות מקירות ליבי (או קיר הפייסבוק) ולהוסיף את הקיסם שלי לכל המדורה הזו.
יש פעמים שאדם רוצה להיות שמח ובריא. קורה לכולנו.
רק מה? לא עובד לו. הוא כל הזמן נופל לעצבות רחמנא ליצלן. וכל פעם שהוא מצליח לשמח את עצמו במשהו קטן, הוא מיד יודע שהשמחה הקטנה הזו היא זמנית, וזה רק עניין של זמן עד הנפילה הבאה. וככה הוא חי מנפילה לנפילה, מעצבות לעצבות, מדחי אל דחי. ורוב היום ורוב השעות הוא מסתובב עם תחושה שמשהו אצלו לא תקין, הוא עצמו לא בסדר, תמיד יש מעשה שעשה לא נכון, וגם אם עשה מעשה טוב מיד מרגיש גאווה שגואה מתוכו וגם בעבורה מתמלא רגשות אשם, שכן עליו ללמוד ענווה מהי, ואיך מעיז פנים להרגיש בעצמו כזו גאווה.
ואם לפעמים רוצה לשמוח בדבר מה פשוט, מייסר עצמו בהרהורי הלב לאמור “שמחה מה זו עושה? ומה עם העומק שבחיים? איפה רוממות הרוח? איפה המוסר הגבוה? הקדושה והטהרה שבחיים? ככה סתם לשמוח מאיזו שטות גמורה שאין לה משמעות אמיתית?” והוא רוצה להיות כמה שיותר טוב בחיים האלה, והוא בודק לעצמו בציציות כל היום ושלא לומר כל הלילה. והוא הופך בעצמו והופך בעצמו, רצוא ושוב, לפשפש במעשיו כדי למצוא איפה מלוכלך כדי לנקות, ואיפה סדוק כדי לאחות. והוא חושב לעצמו “בסוף אני אגיע לשם, בסוף אני אהיה מושלם באמת, ותהיה לי נפש של אמת, נקייה מכל רבב”.
וככה הוא מתהלך עם עצמו שנים על גבי שנים. בטוח בדרכו, אם כי כבדה עליו המחשבה לחיות כך את כל חייו, אפילו שזה נראה לו נכון וצודק. וכי איך יוכל אדם לנשוא משא כבד שכזה על כתפיו כל החיים? ומילא שעכשיו הוא לבד, ואם כשיתחתן ויישא ילדים יהיה עליו להתמודד עם דילמות מוסריות כבדות משקל ולחצים נפשיים וכלכליים ועול המשפחה? והיאך יעשה?
והוא מתגלגל מפה לשם, מתהייה לתהייה, ומניסוי לניסוי. ובלי שהוא הרגיש, משהו השתנה. לאט לאט הבין את ההשלכות של מחשבותיו הביקורתיות והשיפוטיות כלפי עצמו. הוא הבין שההנהגה הקשה שהנהיג עם עצמו, מקרינה גם על איך שהוא רואה את המציאות, ועל רמת האנרגיות שיש לו כשהוא קם בבוקר, או על היכולת שלו לפרגן לחבר או בכלל לאהוב, את עצמו ואת האחרים.
פעם חשב, שככה הוא. ככה היה וככה יהיה. זוהי שורש נשמתו. היום הוא כבר מבין שאפשר להשתנות ולשנות את דרך ההסתכלות על הדברים. רק צריך למצוא את הסדק הקטן שדרכו אפשר להכניס אור חיובי לתוך מערבולת ההלקאה העצמית המיוסרת שכבר הפכה להרגל מקודש ומענה. הפכה לסם ממכר.
בשביל להצמיח טוב, צריך לאפשר. צריך לאפשר לדברים להתהפך מרעה לטובה גם אם בו ברגע זה נראה כמו הדבר הכי אבסורד, מגוחך ובלתי אפשרי בעולם. אפשר לבחור איך להסתכל על העולם. אפשר לבחור בחיובי בלי להרגיש שאתה טומן את הראש בחול ומסנן סיסמאות כמו “הכל לטובה”. בשביל שמשהו יתהפך לטובה, צריך אשכרה ל-ה-פ-ו-ך אותו במו ידינו לטובה.
“אולי רק מילה קטנה, תהפוך את האדמה” (דודו טסה, צריך).
ולפעמים אדם חושב שכמה שהוא יותר מורכב ומיוסר, ככה הוא יותר משוכלל וצודק ונעלה. אבל האמת היא שבשביל להצמיח דברים טובים, ביקורת צריכה להיות במידה. ביקורתיות לא יכולה להיות עצם החיים, כי היא לא חיים, אלא היא מגיבה לחיים. היא באה מבחוץ. המרכז והלב צריכים להזרים חיות וחיוניות לארבע כנפות הרוח והנפש של האדם.
“רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה’ חסד יסובבנו” – כמה בנאלי וכמעט טיפשי הפסוק הזה יכול להיות. הרי ידועה הסוגיה על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו! וכי כל הרשעים סובלים וכל הצדיקים מתוגמלים? לא. הרשע הוא זה שלא יודע לראות את הטוב, ועל כן יש לו מכאובים. הבוטח בה’ יודע לראות את החסד והטוב שמסביבו, ולכן החסד מקיף אותו. זה לא מבחן התוצאה, אלא מבחן המבט, ההסתכלות, הפרשנות.
וכמו גוף האדם בבריאות, ונפש האדם בשמחה, כך ישראל בהתבוננות עצמית.
***
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)

וּבֶאֱמֶת דַּע כִּי כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ הוּא בְּחִינַת גַּלְגַּל הַחוֹזֵר שֶׁקּוֹרִין [סביבון]
וְהַכּל חוֹזֵר חָלִילָה וְנִתְהַפֵּךְ מֵאָדָם מַלְאָךְ וּמִמַּלְאָךְ אָדָם וּמֵראשׁ רֶגֶל וּמֵרֶגֶל ראשׁ
וְכֵן שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים שֶׁבָּעוֹלָם כֻּלָּם חוֹזְרִים חָלִילָה וּמִתְגַּלְגְּלִים וּמִתְהַפְּכִים מִזֶּה לָזֶה וּמִזֶּה לָזֶה מֵעֶלְיוֹן לְתַחְתּוֹן וּמִתַּחְתּוֹן לְעֶלְיוֹן

קצת ר’ צדוק.

“עיקר התשובה הוא עד שיאיר עיניו, שיהיו זדונות כזכויות, רוצה לומר שיכיר ויבין שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך.
התשובה – היינו שמשיב אותו דבר אל ה’ יתברך; רוצה לומר שמכיר שהכל פועל ה’ יתברך וכוחו, אפילו המחשבה טרם נוצרה בליבו של אדם…נמצא ה’ יתברך נותן לו כוח אז גם בהעבירה, ועל ידי זה, אחר התשובה הגמורה הוא זוכר שזדונות נעשין זכויות, כי גם זה היה רצון ה’ יתברך כך.”
(צדקת הצדיק אות מ’ ו- ק’)
הרב שג”ר מסביר את הפסקאות הקצרות הללו בדיוק רב:
“משמעות העניין היא, שהתשובה הגבוהה – תשובה מאהבה, איננה הכרה באחראיות לחטא וחזרה ממנו, אלא דווקא התנערות ממנה (מהכרה זו), פרי התובנה ‘שכל מה שחטא היה גם כן ברצון ה’ יתברך’.
בלשון אחרת – התשובה הינה קבלת עצמך גם כחוטא, מתוך הארה שלא אני עשיתי את עצמי אלא ה’ יתברך.
הדרך שבה מתגבר החוטא על הקונפליקט שבינו לבין חייו ועל חוסר שביעות הרצון שלו מעצמו, הינה דווקא בקבלת עצמו כפי שהוא.”
[כל הקטע כולל הפסקאות של ר’ צדוק מובאות בספר “שובי נפשי” של הרב שג”ר עמ’ 126-127]
לפעמים כשאנחנו שואפים למקום גבוה יותר, אנחנו נלחמים בעצמנו, מקטינים את כוחנו ומתכחשים לזהות ולאנושיות שלנו, לשבריריות שלנו. לפעמים דווקא היכולת לתקן היא לא המלחמה חסרת הויתורים, אלא דווקא היכולת לקבל את עצמנו כמו שאנחנו, להשלים עם חסרונותינו, ולהבין שגם הם ניתנו לנו, וגם הם חלק בלתי נפרד מאיתנו בדיוק כמו היתרונות שבנו.
דווקא ההפרדה שאנו נוטים לעשות אצלנו בראש, בין היופי שבנו לכיעור שבנו, בין הנקודות החלשות לנקודות החזקות – (ההפרדה הזו) מחלישה אותנו , משום שהיא אונסת את המציאות ואת הנפש שלנו לתודעה חצויה וחלקית.
דווקא אז אנחנו יותר חלשים, דווקא אז גם נקודות החוזק שלנו משחקות לרעתנו. מרוב שאנחנו מכווצים שרירים ותודעה בכדי להילחם, אנחנו נסגרים בתוך עצמנו ולא מסוגלים להיפתח לסביבה ולהיעזר בה.
שנדע להפוך את כל הזדונות לזכויות מתוך תשובה שלימה באמת – שנשיב הכל אל ה’ יתברך. שנדע שהכל הכל ממנו. שנדע לקבל את המציאות ואת עצמנו כמו שהיא.
“גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה” (תהלים קלט יב)
דווקא ברגע הזה השינוי הכי גדול יגיע…

שביר / אביתר בנאי

“אני לא עשיתי אותי
אני לא עשיתי אותך
מצחיק להודות שאני מצפה
שהכל ילך כמו שאני רוצה
יושב על הכיסא ומסדר
מי לא עשה לי וכמה לא פייר.
אני לא עשיתי את הים
אני לא יודע לאן
בכל זאת עדיין אני מרגיש
רק את עצמי ולכולם אדיש
יושב במרכז והכל שלי
העולם הזמן ומי שאיתי

שביר
הכל ברגע נשטף
מתנה
כל נשימה, כל נשימה”