(בעקבות הכתבות של עקיבא נוביק על הדתל”שים)
***
אחת התובנות הכי משמעותיות בעולם הפנימי שלי היו ההבנה שאין בי היכולת לרדוף אחרי כל המצוות. כשהתודעה המובילה היא להצליח לקיים את כל תרי”ג המצוות, אנחנו יוצרים מציאות של רדיפה, כמו שאמר איש היער לבן המלך שהתחלף “חֲדַל לְךָ לִרְדּף אַחֲרֵי הָעֲווֹנוֹת!
רַק הָעֲווֹנוֹת שֶׁלְּךָ הֵם מוֹלִיכִים אוֹתְךָ כָּךְ…וְעַתָּה חֲדַל לְךָ מִלְּרָדְפָם”.
***
מסופר על מלך שהיה לו משרת שמח מאד. שמח מדי. המלך רטן ולא הבין איך המשרת שמח כל-כך ורצה לגלות את סודו. יועץ המלך הסביר למלך שאותו משרת נמצא מחוץ למעגל שכולנו נמצאים בו, מעגל ה-99. בשביל להכניס את אותו משרת עליז למעגל ה-99, זממו המלך והיועץ להניח בפתח ביתו של המשרת שק ובתוכו 99 מטבעות זהב. המשרת מצא את השק ופיזר את מטבעות הזהב על שולחנו בערימות של עשר, ואז גילה שחסר מטבע אחד. מיד צעק “שדדו אותי!”, ומאז ואילך הכניס עצמו לטרדות איך להשיג את המטבע המאה. אותו משרת כבר לא היה שמח יותר.
***
כשזה מגיע להלכה החינוך הדתי והחברה הדתית הרבה פעמים מאד מתקשים לקבל תהליכים. מהרגע שחסר מטבע אחד, מתחילים לצוף הפחדים והדאגות. הרבה אנשים שבחרו להיות דתל”שים, הרגישו שהם בתוך מעגל ה-99 של המצוות. הם (ואני בתוכם) הרגישו שכל עוד הם לא שומרים תרי”ג מצוות, משהו פגום אצלם, שהחלק החסר הוא זה שתמיד בולט, ומה שכן קיים ושלם הוא אף-פעם לא מספיק טוב.
***
ההבחנה בין דתיים לחוזרים בתשובה נטועה בצורת ההתבוננות. הרבה מאיתנו הדתיים מתבוננים לרוב על החלק החסר, מה עוד לא השגתי, איפה אני עוד חלש. כשחוזרים בתשובה יש הסתכלות בריאה יותר על החלק השלם, על התהליך “וואללה אחי, פעם ראשונה ששמתי פלטה בשבת, אבל את הטלוויזיה השארתי דלוקה”. לרוב התגובה שלנו למקרה כזה תהיה חיזוק חיובי.
***
כשלמדתי בישיבה, למדתי הכל חוץ מהלכה. לימוד הלכה תמיד הציף בי את הקולות של מעגל ה-99, כמה אני לא מספיק טוב, כמה אני “לא מספיק דתי”. לכן התמקדתי בקבלה, בחסידות, במקומות שבהם אני יכול להעמיק, להתחבר, להרגיש אהוב ולא פגום. תמיד הרגשתי מחובר לתורה ולעומקה, גם כשפחות שמרתי הלכה, לכן מעולם לא הורדתי את הכיפה.
לאחרונה החזרתי לתפילה שלי את התחנון, היכולת לומר “אשמנו בגדנו”. עד עכשיו זה תמיד הרגיש לי מאד תוקפני וביקורתי, הרגשתי שזה מוריד אותי, היום אני אומר את זה והקול שעולה בי הוא “כמה צמחתי, וכמה עוד יש לי לצמוח, ברוך השם”.

חבר ביקש שאנשים יכתבו לו על הנקודות שבהן הם הבינו שהם חוזרים בשאלה. קראתי את הסיפורים וכתבתי תגובה מדם לבי ששווה שיתוף:

הקטע המעניין הוא שאני קורא הרבה מהסיפורים של הדתלשי”ם פה, ומזדהה עם הכל פחות או יותר. אבל איכשהו, עדיין מרגיש לי שיש לי משהו לא פתור עם הדת, עם ההלכה, ושאני לא יכול באמת לקום וללכת משם. במהלך החיים הבנתי שכמאמר השיר “להסתובב זה לא אומר להיות חופשי”, ושעיקר המצוקה שיש לי עם הדת (חוקים) ועם ההלכה, קיים בעיקר אצלי בנפש. ושגם אם אני אפסיק לעשות כל מיני דברים, אני לא ארגיש יותר חופשי, אז במקום לשנות בחוץ, התחלתי לשנות בפנים.

אני חושב שהרבה ממה שתיארו פה, כולל הסיפור שלך, נוגע לתפיסה החברתית של אלוהים ושל הדת (שים לב שכמעט אף אחד לא כתב שהוא הפסיק להאמין באלוהים, אלא איך עבר על הלכה כלשהי ויצא מהחברה הדתית בהדרגה). כלומר, איך אמורים לעבוד את אלוהים על פי תכתיבי הדת החברתיים. או בעצם – איך החברה מחליטה שצריך לעבוד את אלוהים. אני חושב שזו אחת הטרגדיות של הציונות הדתית, ואחד הפספוסים הגדולים שלה (שלא לדבר על החרדית). ולכן גם אני מרגיש פחות ופחות שייך אליה. הקטע החברתי הזה מתווסף ל”עצבנות הדתית” שלא מסוגלת לשאת סטייה של קוצו של יוד מההלכה, וכל הזמן נמצאת עם איזה מד דופק שבודק מתי סטית באיזה פסיק.
אלה לא חיים, לאף אחד. נקודה.

אלוהים הוא לא הלכה. אלוהים הוא חיים. עמוקים מיני ים שנמצאים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. רובנו, לפי כל הסיפורים פה, מפחדים יותר (פחדו) מאלוהי ההלכה, מאשר מאלוהים עצמו. לאלוהים אין מגבעת שחורה וכיפה. אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב אחרת.

במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מספר על הבן מלך שמוליך אתונות. והוא בן מלך, רק שהוא לא יודע שהוא כזה, אז הוא מוליך אתונות והן הולכות לו לאיבוד בתוך היער. והוא רודף אחריהן ללא הצלחה, והולך לאיבוד בתוך היער. שם הוא פוגש את איש היער שאומר לו “תפסיק לרדוף אחר העבירות”. התודעה הדתית שמגדלים אותנו לתוכה היא – לרדוף אחרי העבירות, ולהיות צדיקים כאלה שמקפידים על קלה כבחמורה. כל האימג’ הזה הוא שגוי מהיסוד, והוא אחד מהחולאות הגדולות של החברה הדתית בעיניי. כשלמדתי בישיבת הסדר, ליוותה אותי השאלה הגדולה – איך אפשר להיות דתי, ועדיין להרגיש חופשי? זה היה נראה לי כמו פרדוקס שאין עליו מענה.

הרב שג”ר כותב משפט מדהים שאומר “המצווה כמטרה איננה איננה הישג שרודפים אחריו, אלא תודעה שמתוכה הדבר נעשה”. ציטוט נוסף ופיקנטי מאד על ההלכה נמצא בשיחות הר”ן, שאומר על כל הפרטים הקטנים שהם סוג של הלצה של בונה עולם:
“ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך”
(שיחות הר”ן נא).

*הכוונה העמוקה שלו בעיניי היא ההבנה שאלוהים הוא גם כללים וגם פרטים. זה נראה אבסורד שיהיה אכפת לו מה אני אומר בבוקר ואיך אני אוכל. כי הוא אינסוף, אז מה זה משנה לו. אבל כשחושבים על זה, זה אבסורד שלא יהיה אכפת לו. דווקא כי הוא אינסוף והוא ברא את העולם, הסופי, וברא בו אנשים סופיים, וכל צמח וכל רגב אדמה מורכב ממליוני פרטים, שעליהם הוא שקד ודקדק בכל פרט ופרט מהם, בשביל שנוכל להסתכל על נוף אינסופי ולומר – וואוו

אני המקריב את עצמי
על מזבח המילים
שכל מילה תהא עולה
שלא יהיה בה מום
או שבר או גיבנת

לפעמים
אני מדמיין את אלוהים
נופח בי נשמת חיים,
וכשהוא נושם
בכדי לנשוף שוב,
החיים
ממני
נשאבים
מצטמקים
מחכים,
כמעט מתים מגעגועים
עד שאותי שוב ינשים