דתלש”ים. אלוהים. מצוות.

חבר ביקש שאנשים יכתבו לו על הנקודות שבהן הם הבינו שהם חוזרים בשאלה. קראתי את הסיפורים וכתבתי תגובה מדם לבי ששווה שיתוף:

הקטע המעניין הוא שאני קורא הרבה מהסיפורים של הדתלשי”ם פה, ומזדהה עם הכל פחות או יותר. אבל איכשהו, עדיין מרגיש לי שיש לי משהו לא פתור עם הדת, עם ההלכה, ושאני לא יכול באמת לקום וללכת משם. במהלך החיים הבנתי שכמאמר השיר “להסתובב זה לא אומר להיות חופשי”, ושעיקר המצוקה שיש לי עם הדת (חוקים) ועם ההלכה, קיים בעיקר אצלי בנפש. ושגם אם אני אפסיק לעשות כל מיני דברים, אני לא ארגיש יותר חופשי, אז במקום לשנות בחוץ, התחלתי לשנות בפנים.

אני חושב שהרבה ממה שתיארו פה, כולל הסיפור שלך, נוגע לתפיסה החברתית של אלוהים ושל הדת (שים לב שכמעט אף אחד לא כתב שהוא הפסיק להאמין באלוהים, אלא איך עבר על הלכה כלשהי ויצא מהחברה הדתית בהדרגה). כלומר, איך אמורים לעבוד את אלוהים על פי תכתיבי הדת החברתיים. או בעצם – איך החברה מחליטה שצריך לעבוד את אלוהים. אני חושב שזו אחת הטרגדיות של הציונות הדתית, ואחד הפספוסים הגדולים שלה (שלא לדבר על החרדית). ולכן גם אני מרגיש פחות ופחות שייך אליה. הקטע החברתי הזה מתווסף ל”עצבנות הדתית” שלא מסוגלת לשאת סטייה של קוצו של יוד מההלכה, וכל הזמן נמצאת עם איזה מד דופק שבודק מתי סטית באיזה פסיק.
אלה לא חיים, לאף אחד. נקודה.

אלוהים הוא לא הלכה. אלוהים הוא חיים. עמוקים מיני ים שנמצאים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. רובנו, לפי כל הסיפורים פה, מפחדים יותר (פחדו) מאלוהי ההלכה, מאשר מאלוהים עצמו. לאלוהים אין מגבעת שחורה וכיפה. אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב אחרת.

במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מספר על הבן מלך שמוליך אתונות. והוא בן מלך, רק שהוא לא יודע שהוא כזה, אז הוא מוליך אתונות והן הולכות לו לאיבוד בתוך היער. והוא רודף אחריהן ללא הצלחה, והולך לאיבוד בתוך היער. שם הוא פוגש את איש היער שאומר לו “תפסיק לרדוף אחר העבירות”. התודעה הדתית שמגדלים אותנו לתוכה היא – לרדוף אחרי העבירות, ולהיות צדיקים כאלה שמקפידים על קלה כבחמורה. כל האימג’ הזה הוא שגוי מהיסוד, והוא אחד מהחולאות הגדולות של החברה הדתית בעיניי. כשלמדתי בישיבת הסדר, ליוותה אותי השאלה הגדולה – איך אפשר להיות דתי, ועדיין להרגיש חופשי? זה היה נראה לי כמו פרדוקס שאין עליו מענה.

הרב שג”ר כותב משפט מדהים שאומר “המצווה כמטרה איננה איננה הישג שרודפים אחריו, אלא תודעה שמתוכה הדבר נעשה”. ציטוט נוסף ופיקנטי מאד על ההלכה נמצא בשיחות הר”ן, שאומר על כל הפרטים הקטנים שהם סוג של הלצה של בונה עולם:
“ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך”
(שיחות הר”ן נא).

*הכוונה העמוקה שלו בעיניי היא ההבנה שאלוהים הוא גם כללים וגם פרטים. זה נראה אבסורד שיהיה אכפת לו מה אני אומר בבוקר ואיך אני אוכל. כי הוא אינסוף, אז מה זה משנה לו. אבל כשחושבים על זה, זה אבסורד שלא יהיה אכפת לו. דווקא כי הוא אינסוף והוא ברא את העולם, הסופי, וברא בו אנשים סופיים, וכל צמח וכל רגב אדמה מורכב ממליוני פרטים, שעליהם הוא שקד ודקדק בכל פרט ופרט מהם, בשביל שנוכל להסתכל על נוף אינסופי ולומר – וואוו

אינסוף

וראיתי לברר עניין מה שאומרים העולם “וכי מה אכפת לו לאלוהים אור-אין-סוף לדקדק במעשי האדם, אם כך עושה או כך? ייתן לו אלוהים לעשות כמעשיו ולהיות חופשי לאהוב בתכלית החופש את האלוהים. וכי יכול אינסוף לדור עם קטנוניות בכפיפה אחת?”.

ויישבתי בדעתי להתבונן במעשי האמן המרחיב לבבות ומחייה נפשות ביצירתו. ויש לשאול על היצירה, שיש בה מן הרוח הגדולה והחופשית והיאך ייחסרו ממנה הדקדוק והדיוק?

ונראה לי לפרש, שהרי בעל המנגן בחר ברוב טובו וחסדו כל תו ותו מניגונו, ובחר להכות במצילה זו דייקא בעת מדוייקת כראוי לניגון שיפרוט על הלב. והצייר ביקש לצבוע במברשת עבה בצבע כחול המעורב עם לבן וצהוב דייקא, או לשרטט בעפרון מעופרת דקה וכהה. והמשורר שדקדק לנקד שירו בשווא נע ולא בסגול דייקא. ובאשר האדם השומע, הצופה והקורא באומניות אלו מתרחב ליבו ומתפעלת נפשו על כל דקדוק ודקדוק. כפתור ופרח.

על אחת כמה וכמה, מלך מלכי המלכים שצייר ברוב טובו וחסדו נופי אינסוף, ודקדק בכל חיפושית וזבוב ובכל בעל כנף, ובחר ברצונו וברוב חכמתו כל עשב ועשב שיפנה לשמאל ואז לימין על-פי שלטון הרוח הנושבת.

בוא וראה, כמה יקרה בעיני ה’ יתברך כל תנועה ותנועה של האדם, שבכל יום ויום מחזיר ה’ יתברך נשמתו של האדם בכל יום מחדש, ומחזר אחריו ומאמין בו שיפיח חיים בכל דיבור ודיבור ובכל תנועה ותנועה שלו שנאמר “ובחרת בחיים”. בחיים מדוייקים דייקא.

Image may contain: grass, outdoor and nature