מדוע גורש האדם מגן עדן? (רמז – לא כעונש על האכילה מעץ הדעת)
מדוע היה צורך בפירוק מגדל בבל? מה הקשר של כל זה לפרשת לך לך? ולמה בהפטרה אין (כמעט) שום אזכור לאברהם? ומה בעצם הקשר של ההפטרה לפרשה זו?
*גירוש גן-עדן*
לאחר האכילה מעץ הדעת ה’ מעניש כל אחד מהחוטאים. הנחש יילך על גחונו כל ימיו, האישה בעצב תלד בנים, והאיש בזעת אפו יאכל לחם. בכך נגמרת סאגת האכילה מעץ הדעת. בפרשיה חדשה מביע אלוהים חשש “ועתה, פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים וחי לעולם. וישלחהו ה’ אלוהים מגן-עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם…”. מדוע אלוהים כל כך חושש שהאדם יאכל מעץ החיים? מה יש בחיי נצח עבור האדם שמאיימים לכאורה על ה’?
*מגדל בבל*
“ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים…ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם פן נפוץ על כל הארץ”. גם כאן יש שימוש במילה “פן” כהבעת חשש, והפעם מצד האדם. אלוהים מרגיש צורך להפריע לתוכניותיו של האדם (אולי בדומה לסיטואציה הקודמת בגן-עדן), ומחליט לפזר אותם על פני כל הארץ ולבלבל להם את השפות כדי שלא יוכלו להבין אחד את השני. מדוע אלוהים מרגיש שוב צורך להתערב? מה החשש שלו במקרה הזה? ובמה הוא דומה לחשש שהיה בגן עדן?
*לך לך*
פרשת לך לך כולה בתנועה. אברהם מתחיל ביציאה מחרן, ממשיך למצרים, נפרד מלוט, נלחם במלכים עבור לוט, הולך ונוסע הנגבה וחורש את הארץ לארכה ולרחבה. לא נח לרגע.
עניין נוסף שמופיע בפרשה שוב ושוב ושוב, הוא האמונה של אברהם וההבטחות של ה’. אבל גם האמונה של אברהם לא חסרת ספקות “במה אדע כי אירשנה?”, השאלה הזו מגיעה מיד אחרי המשפט המזוהה ביותר עם אמונתו העמוקה והטוטאלית של אברהם “והאמין בה’ ויחשבה לו צדקה”. תמוה.
אז איך קשורים כל העניינים הללו? ואיך זה בא לידי ביטוי בהפטרה?
אכילה מעץ החיים משמעותה חיי נצח, אולם חיי נצח הם במובן מסוים מוות. מוות של ההשראה, מוות של ההתפתחות האנושית, סוג של קיפאון שמאפשר לחיות עד אינסוף. האוטופיה של גן העדן היא כל מבוקשו של האדם האנושי – לשבת רגל על רגל ולאכול ענבים בגן פסטורלי לשמע ציפורים מצייצות. אולם אלוהים רוצה שהאדם יעבוד את האדמה אשר לוקח משם, שיחווה ריקבון וצמיחה, שיחווה תהליכים, שילמד מהן מערכות יחסים, שילמד מהן עליות ומורדות.
כך גם במגדל בבל – “שפה אחת ודברים אחדים” משמעותם – סוג של חיי נצח במובן הרוחני. במובן האפלטוני אולי נאמר שזו התאחדות עם האידאות, ההגעה לנקודת הסיום שבה אתה יושב רגל על רגל במגדל השן שלך וצופה על העולם מלמעלה בניוון שרירים רוחני מוחלט. גם שם אלוהים מתערב ומערבל את כל הסיפור כדי שהאדם יבין שהוא לא יכול לעמוד במקום.
פרשת לך לך מבטאת את ניצניו הרוחניים של העם העברי, והעברי חייב להיות תמיד בתנועה. מניטו היה אומר שבעלי תשובה עומדים במקום שצדיקים גומרים אינם עומדים כי צדיקים גמורים לא עומדים – הם הולכים.
התזזיתיות הזו של אברהם היא לא מקרית, וההתעסקות עם ההבטחות והאמונה גם לא מקרית. האמונה היא אחד הדברים הכי דינמיים ותנועתיים בנפש האדם. יום אחד הוא מחובר ומאמין בכל ליבו ומאודו, וביום למחרת הוא צריך לחפש את ניצוצות האמונה בתחתית השאול בה הוא נמצא. העיסוק המרכזי בהפטרה הוא ההתמודדות עם הטלטלות שמביאה איתה האמונה – “ויעפו נערים ויגעו בחורים כשול יכשלו. וקוי הם יחליפו כוח…איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק”. גם בהפטרה וגם בפרשה ה’ מזכיר לאדם שלא יירא כי הוא מלווה אותו בכל צעד ושעל. ה’ מחזק את האדם באמונה.
עולם האמונה הוא עולם של תנועה. הרב הנזיר בספרו קול הנבואה אומר שההגיון העברי מושתת על התפיסה שאין הבנה אחת סופית אף פעם. כל הבנה תמיד תוליד הבנה נוספת, כלומר – תמיד להמשיך ללמוד ולהתחדש, תמיד בתנועה. תנועה היא חיים. עץ החיים הוא בהרבה מובנים עץ המוות, ומגדל בבל הוא מגדל המוות. כנראה שאברהם לא סתם נבחר להיות אבי האומה כי הוא יודע להיות בתנועה אפילו כשהוא “כבד מאד במקנה בכסף ובזהב”. יש בו את היכולת לנוע על פני כל הארץ, ולהתמודד, לחשוש, להאמין, לכרות ברית וללכת בלי סוף.
