סיפור החנוכה, לעומת פורים, לא היה יכול להיכתב בתנ”ך ע”פ מסכת יומא. חנוכה הוא החג של התורה שבעל-פה ו”דברים שבעל-פה, אין אתה רשאי לאומרם בכתב”.
שם הוי”ה הנכתב, נאסר להגייה בדיבור האדם. אמת הכתב היא האמת הדתית האובייקטיבית הנמצאת מחוץ לאדם, זו שאין אנו יכולים לדבר אותה, ואין אנו יכולים להבין מהותה בפנימיותינו. לכן אנו אומרים שם זה בשם אדנות.
אולם דברים שבע”פ לפי דברי ר’ צדוק הכהן מלובלין חשובים לא פחות מהכתב – “…יש בו חיותו מה שאין כן בכתב, אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם…אין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדיבור שהוא מכוח רוח חיים שוב, יש בו מחיותו ולא בכתב”.
זמנם של החשמונאים הוא תחילת זמנה של תושב”ע. עומקה של מלחמת היוונים ביהודים, היא המלחמה של החכמה הכתובה בתורה הלא כתובה. חכמת היוונים מושתתת על המדע המאורגן ע”י כללים והגדרות, ולפיכך מנוסח ומהודק היטב, ונדרש להיכתב. יסודה של חכמה זו היא באסתטיקה ובחיצוניות.
החכמה היהודית שמבקשת להתעורר באותה תקופה היא החכמה הפנימית של הדיבור האישי החי, החיפוש אחר החיות הדינמית שאיננה מנוסחת ומקובעת בכתב. הרוח המרחפת בין חללי האותיות הכתובות. המלחמה היא על תורת חיים, ששורשה בעבודת ה’ ובמסירות נפש.
היום, כמו אז, יש שמבקשים לשכתב את התורה לכללים ועקרונות ברורים, נהירים ומהודקים, וכך החוקר ואף הלמדן, עלולים להפוך את ה’תורה’ ל’חכמה’.
שנזכה למצוא את הדיבור שמעורר את הלב מתוך התורה שבע”פ, תורת החיים, שאיננה מקפיאה את האדם על שמריו. שנזכה להיות יהודים בתוך עולם של תרבות יוונית.
[הרעיון לקוח ומעובד מתוך המאמר “דברים שבעל-פה”, מתוך הספר “להאיר את הפתחים”, של הרב שג”ר]