כשהייתי באומן, רב אחד אמר דבר תורה קצר לפני התקיעות מתוך ליקוטי הלכות אורח חיים חלק א’, הלכות ראש השנה, הלכה ד’, אות ב’:

“וְזֶה שֶׁאָסְרוּ חֲכָמֵינוּ זַ”ל לְהַזְכִּיר שׁוּם וִדּוּי שֶׁל חֲטָאִים בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה….וּמִתֹּקֶף הַדִּין אָז אָסוּר לְהַזְכִּיר שׁוּם חֵטְא וְעָוֹן שֶׁלֹּא יִתְגַּבֵּר יוֹתֵר חַס וְשָׁלוֹם, וְכַנַּ”ל, כִּי אָז הוּא הַתְחָלַת הַתְּשׁוּבָה כַּנַּ”ל…בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה צְרִיכִין לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק וְלִבְלִי לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּר (כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַבֵּנוּ זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה בְּמָקוֹם אַחֵר), וַאֲפִלּוּ הַחֲטָאִים אָסוּר לְהַזְכִּיר כַּנַּ”ל. וְזֶה בְּחִינַת דֹּם לַה’, וְזֶה בְּחִינַת תְּקִיעַת שׁוֹפָר, שֶׁהוּא בְּחִינַת תְּשׁוּבָה, זֶה בְּחִינַת דֹּם לה’, כִּי אֵין לָנוּ פֶּה לְהָשִׁיב וְאִי אֶפְשָׁר לָנוּ לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר לְבַקֵּשׁ מִלְּפָנָיו עַל חֲטָאֵינוּ, רַק אָנוּ קוֹרְאִים אֵלָיו יִתְבָּרַךְ בְּקוֹל לְבַד בְּלִי דִּבּוּר בִּבְחִינַת מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה’ – מֵעֻמְקֵי דְּלִבָּא. וְזֶה בְּחִינַת קוֹל הַשּׁוֹפָר, בְּחִינַת מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי י”ק. כִּי בִּתְחִלַּת הַתְּשׁוּבָה שֶׁאָז אִי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר שׁוּם דִּבּוּר כַּנַּ”ל וּצְרִיכִין רַק לִדּוֹם וְלִשְׁתֹּק כַּנַּ”ל, אָז קוֹרְאִין אֵלָיו יִתְבָּרַךְ רַק בְּקוֹל לְבַד.”

בראש השנה אין וידוי דברים. לא מבקשים סליחה, ולא מתחרטים, רק ממליכים את השם בעולם. אבל למי ששם לב בין סדרת תקיעות לחברתה, יש נוסח של וידוי בסידור שכתוב שצריך רק להרהר בו בלי להגיד אותו בפה. כלומר – לשתוק אותו. אני לא יודע איפה הייתי 29 שנים בראש השנה עד שקלטתי את הקטע הזה, אבל וואללה זה העיף אותי.

אחד העקרונות החשובים ביותר ביחסים בין אישיים שאנחנו לומדים מחז”ל הוא שאי אפשר לנסות לרצות אדם בשעת כעסו. למה? כי הדם שלו חם. הפנים שלו צמודים מדי לחלון הראווה שממנו הוא רואה את הסיטואציה עליה הוא נאבק. צריך לחכות להתקררות כדי לפייס ולרצות. ככה העולם בנוי.

כך גם בעולם התשובה. ר’ נחמן מלמד אותנו בתורה ו’ המפורסמת שכדי לעשות תשובה קודם אדם צריך ש”ישמע בזיונו וידום”. תמיד רואים את זה בסרטים שכשאחד מבני הזוג מגלה שבן הזוג השני בגד, הם ישר יגידו “זה לא מה שאתה חושב”. בסיטואציות האלה, כל דיבור שאתה מוסיף, אתה רק מרחיק את עצמך עוד ועוד. שם זה מקום השתיקה, ההתבוננות, ההכלה, ההבנה שטעיתי והיכולת שלי להיות נוכח שם לכמה רגעים, לפני שאני מסביר את עצמי למישהו. אחר כך בשלב השני, אפשר לתמלל את החטא, את הסיטואציה, ולעשות תשובה על התשובה הראשונה. תשובה של דיבור על תשובת השתיקה.

זה מזכיר לי את השיר:
“איך שיר נולד? כמו תינוק, בהתחלה זה כואב, אחר יוצא החוצה – וכולם שמחים”

שנדע לשורר את שיר התשובה שלנו מתוך שמחה,
שנדע לשתוק מתי שצריך, ולדבר מתי שצריך,
שנהפוך את התורות הללו לתפילות
שיבקעו שערי שמים לגאולה פרטית וכללית

הבעש”ט לוקח את המילה “תיבה” למשמעות האחרת שלה והיא – מילה. המילים מכונות גם תיבות. צהר תעשה לתיבה. כמו כן הוא משתמש במילה “צהר” כדי להסביר לנו מה המשמעות של הצהרה. הצהרה היא פתיחת צוהר למילים, לגאול אותן מאטימותן, מהאוטומטיות שלהן.

אברהם יהושוע השל כותב זאת בשפה מודרנית, ולעניות דעתי יש באמירה שלו מן פראפראזה לדברים של הבעש”ט שאומר את דבריו בצורה מעט יותר סתומה ומינימליסטית:

“בתפילה, כבשירה, איננו פונים למילים כדי להשתמש בהן כמסמנות דברים, אלא כדי לראות את הדברים לאורן של המילים. בדיבור יום-יומי, לרוב אנו אלה שמדברים את המילים, ואילו הן שותקות. בשירה, בתפילה, המילים מדברות.”

יהי רצון שהמילים ידברו מתוכנו, ושנדע לראות את העולם לאורן של מילות התפילה והתורה. יהי רצון שנדע להפוך את התורות לתפילות ואת התפילות לניגונים…

(מכילתא דר”ע, מסכתא דשירתא, פרשה ח)