אחד המאמרים שהכי אהבתי לקרוא לקראת פורים הוא ‘רשפי אש’ של הרב שג”ר מתוך החוברת ‘פור הוא הגורל’. הרב שג”ר מצטט במאמר את הרב סולובייצ’יק:
“בודאי ישנה בי נטייה רוחנית לאלגיה, למלנכוליה דתית, איזה מיתר רב חשיבות מתחיל רועד בי כשאני שומע את הנגינה העצובה של ‘כל נדרי’ או של הקדיש שלפני מוסף בראש השנה…גל עצבות פרדוקסאלית שזורת גילה חרישית מציף את תודעתי ואני מרגיש עצמי פדוי וגאול”

וכך ממשיך הרב שג”ר וכותב:
“לא פעם נתפסת השמחה כשטחית בהשוואה לטראגי ולמלנכולי: המגע עם העמוק עובר על פי רוב דרך התהומי, ושוכן הוא בכיליון של כלות הנפש”
דימוי האדם הקדוש והנעלה הוא האדם המלנכולי, המיוסר. לא רק בעולם הדתי אלא גם בעולם האמנותי הדבר נוכח מאד בדמות ‘האמן המיוסר’. לצערנו השפעות הנצרות וקדרותה חדרו גם ליהדות, וגם אנכי מצאתי את עצמי שנים מחפש להיות ‘מורכב ועדין’ על ידי ייסורים ולב נשבר.

חכם דוד מנחם סיפר פעם בשיחה ששאל את רבו המקובל מהי קדושה, רבו לא ענה לו. אחרי כמה זמן, הגיע חג הסוכות, והרב לא שכח את שאלתו של חכם דוד ואמר לו – “זוכר ששאלת אותי מה זה קדושה?”. לקח הרב בורקס, בירך ‘בורא מיני מזונות’, אכל ממנו ואמר לחכם מנחם “הדא (זו) קדושה”

אז לכל מי שנתקל במאמר של הרב שג”ר, שיקרא אותו, יש שם רעיונות מופלאים מאד. אבל שיזכור, קדושה איננה חייבת להיווצר מתוך מלנכוליה. אולי אפילו עדיף שלא

אחרי כל הסערות שכבר ידועות לכל סהרורי הפייסבוק המשוטטים כמו זומבים בליל ירח מלא מפוסט לפוסט, ומסרטון לכתבה, חשבתי גם אני להתייחס, ואולי להעלות תחושות מקירות ליבי (או קיר הפייסבוק) ולהוסיף את הקיסם שלי לכל המדורה הזו.
יש פעמים שאדם רוצה להיות שמח ובריא. קורה לכולנו.
רק מה? לא עובד לו. הוא כל הזמן נופל לעצבות רחמנא ליצלן. וכל פעם שהוא מצליח לשמח את עצמו במשהו קטן, הוא מיד יודע שהשמחה הקטנה הזו היא זמנית, וזה רק עניין של זמן עד הנפילה הבאה. וככה הוא חי מנפילה לנפילה, מעצבות לעצבות, מדחי אל דחי. ורוב היום ורוב השעות הוא מסתובב עם תחושה שמשהו אצלו לא תקין, הוא עצמו לא בסדר, תמיד יש מעשה שעשה לא נכון, וגם אם עשה מעשה טוב מיד מרגיש גאווה שגואה מתוכו וגם בעבורה מתמלא רגשות אשם, שכן עליו ללמוד ענווה מהי, ואיך מעיז פנים להרגיש בעצמו כזו גאווה.
ואם לפעמים רוצה לשמוח בדבר מה פשוט, מייסר עצמו בהרהורי הלב לאמור “שמחה מה זו עושה? ומה עם העומק שבחיים? איפה רוממות הרוח? איפה המוסר הגבוה? הקדושה והטהרה שבחיים? ככה סתם לשמוח מאיזו שטות גמורה שאין לה משמעות אמיתית?” והוא רוצה להיות כמה שיותר טוב בחיים האלה, והוא בודק לעצמו בציציות כל היום ושלא לומר כל הלילה. והוא הופך בעצמו והופך בעצמו, רצוא ושוב, לפשפש במעשיו כדי למצוא איפה מלוכלך כדי לנקות, ואיפה סדוק כדי לאחות. והוא חושב לעצמו “בסוף אני אגיע לשם, בסוף אני אהיה מושלם באמת, ותהיה לי נפש של אמת, נקייה מכל רבב”.
וככה הוא מתהלך עם עצמו שנים על גבי שנים. בטוח בדרכו, אם כי כבדה עליו המחשבה לחיות כך את כל חייו, אפילו שזה נראה לו נכון וצודק. וכי איך יוכל אדם לנשוא משא כבד שכזה על כתפיו כל החיים? ומילא שעכשיו הוא לבד, ואם כשיתחתן ויישא ילדים יהיה עליו להתמודד עם דילמות מוסריות כבדות משקל ולחצים נפשיים וכלכליים ועול המשפחה? והיאך יעשה?
והוא מתגלגל מפה לשם, מתהייה לתהייה, ומניסוי לניסוי. ובלי שהוא הרגיש, משהו השתנה. לאט לאט הבין את ההשלכות של מחשבותיו הביקורתיות והשיפוטיות כלפי עצמו. הוא הבין שההנהגה הקשה שהנהיג עם עצמו, מקרינה גם על איך שהוא רואה את המציאות, ועל רמת האנרגיות שיש לו כשהוא קם בבוקר, או על היכולת שלו לפרגן לחבר או בכלל לאהוב, את עצמו ואת האחרים.
פעם חשב, שככה הוא. ככה היה וככה יהיה. זוהי שורש נשמתו. היום הוא כבר מבין שאפשר להשתנות ולשנות את דרך ההסתכלות על הדברים. רק צריך למצוא את הסדק הקטן שדרכו אפשר להכניס אור חיובי לתוך מערבולת ההלקאה העצמית המיוסרת שכבר הפכה להרגל מקודש ומענה. הפכה לסם ממכר.
בשביל להצמיח טוב, צריך לאפשר. צריך לאפשר לדברים להתהפך מרעה לטובה גם אם בו ברגע זה נראה כמו הדבר הכי אבסורד, מגוחך ובלתי אפשרי בעולם. אפשר לבחור איך להסתכל על העולם. אפשר לבחור בחיובי בלי להרגיש שאתה טומן את הראש בחול ומסנן סיסמאות כמו “הכל לטובה”. בשביל שמשהו יתהפך לטובה, צריך אשכרה ל-ה-פ-ו-ך אותו במו ידינו לטובה.
“אולי רק מילה קטנה, תהפוך את האדמה” (דודו טסה, צריך).
ולפעמים אדם חושב שכמה שהוא יותר מורכב ומיוסר, ככה הוא יותר משוכלל וצודק ונעלה. אבל האמת היא שבשביל להצמיח דברים טובים, ביקורת צריכה להיות במידה. ביקורתיות לא יכולה להיות עצם החיים, כי היא לא חיים, אלא היא מגיבה לחיים. היא באה מבחוץ. המרכז והלב צריכים להזרים חיות וחיוניות לארבע כנפות הרוח והנפש של האדם.
“רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה’ חסד יסובבנו” – כמה בנאלי וכמעט טיפשי הפסוק הזה יכול להיות. הרי ידועה הסוגיה על צדיק ורע לו ורשע וטוב לו! וכי כל הרשעים סובלים וכל הצדיקים מתוגמלים? לא. הרשע הוא זה שלא יודע לראות את הטוב, ועל כן יש לו מכאובים. הבוטח בה’ יודע לראות את החסד והטוב שמסביבו, ולכן החסד מקיף אותו. זה לא מבחן התוצאה, אלא מבחן המבט, ההסתכלות, הפרשנות.
וכמו גוף האדם בבריאות, ונפש האדם בשמחה, כך ישראל בהתבוננות עצמית.
***
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)