דתיים רבים גדלים בתודעה שמייצרת הקבלה בין רמת קיום המצוות (דהיינו: גודל הכיפה והציצית ואורך החצאית), לבין רמת האמונה. ככל שאעצום עיניים יותר חזק בתפילה, וככל שאקפיד יותר בהלכה, ככה אני אדם יותר מאמין. וראיתי הרבה מאנשי שלומינו שמתייסרים בדבר, ומתהלכים בכפיפות קומה לאמור “צדיקים וענוותנים אנחנו, ואל תאמר שבחינו בפנינו”.

והאמת היא שאני חוזר בתשובה.
אמנם כן גדלתי בבית דתי, אבל מה זה דתי? תמיד האמנתי באלוהים? האם הדתיות שלי בגיל 15 דומה לדתיות שלי כיום? ובכלל, דתיות היא עניין לא יהודי שנוצר בגלות שהרי “הדת נתנה בשושן הבירה”.

והנה ראיתי אנשים שכותבים בפייסבוק הקדוש (קרדיט על הביטוי: הרב דוד מנחם) שמה אכפת בכלל לאלוהים אם אני מדליק אור בשבת או לא? והרי זה בכלל זלזול באלוהים לחשוד בו בקטנוניות זו! ואף מצאתי סימוכין לדברים אלו מדברי ר’ נחמן מברסלב:
“ובאמת לפי גדלתו יתברך כל אלו העבודות [עשיית מצוות] אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדלתו יתברך” (שיחות הר”ן נא’).

ועל כן אני חוזר בתשובה. שבימים שבהם קיימתי לכאורה יותר מצוות, הייתי עצוב יותר דייקא, ואין חטא גדול מהעצבות. ואפשר אף לומר שגם היום יש בי חשש מלימוד הלכה שיביאני שוב לידי עצבות זו.

ועם כל זאת, יודע אני, שאלוהים מבקש את האדם (כדברי השל), ואכפת לו מכל צעד ושעל שלי, ויקרים בעיניו לימוד תורה וקיום מצוות. רק גודל האמונה והלב צריכים להיות בשלימות ושמחה שאין יקר בעיניו מזה. ויודע אני ש’רבה אמונתך’ בי, ואין אתה מוותר עליי
.
ואם היית האינסוף ההוא הגדול, אז אין ביני לבינך ולא כלום. כי מה יש לפה לדבר אל אינסוף? ואם היית אותו אלוהים בעל זקן ומגבעת המדקדק בציציותיו של אדם בכל שעה ושעה, הרי אין אני יכול לעמוד בפניך ולא רגע אחד.
אלא שכולך אינסוף וסוף, חסד ודין, ממלא כל עלמין ומסובב כל עלמין.
והרי אני לפניך.
דתי וחוזר בתשובה.
– – –
* “ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש).

*בתמונה: הצל שלי שבא איתי להודו.
ותודה לצלמת הגאונה – אחותי היקרה אביטל!