אין אחד שלא מכיר את ניקיונות הפסח בשיטת ‘סגירת שטחים’. בכל שבוע מנקים חדר אחר, עד שבערב פסח נשאר מטר רבוע אחד שבו אמא מרשה לנו לאכול חמץ. עכשיו, יצאנו ממצרים, מעבודות הפרך של ניקיונות הבית, ואנחנו נכנסים לעבודה דומה בממד אחר של ניקיונות הנפש בתקופה שבין פסח לשבועות. תקופת ספירת העומר היא לא רק ‘מי מצליח להישאר עד סוף המשחק בלי להיפסל’, ישנם רבדים נוספים עמוקים יותר בספירה זו. כל שבוע מתוך שבעת השבועות הללו מזוהה עם אחת משבע הספירות התחתונות על-פי תורת הקבלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות). כל אחד מהימים בשבוע מבטא ספירה בתוך ספירה, כך שהיום הראשון הוא חסד שבחסד, היום השני הוא גבורה שבחסד וכן הלאה.

כידוע התפילות החליפו את הקורבנות. כבר בתהילים מזהה דוד המלך הנפלא את הזיקה בין המצב הנפשי של האדם לזבח שהוא מחוייב לזבוח.

“הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם” הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב….וּבְחִינוֹת עוֹלָה, הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ…”

ר’ נחמן מציג בפשטות שעשוע במילים בין המילה עולַה כזבח, למילה – “העולֲה על רוחכם”. ר’ נחמן מעיד על עצמו שהוא לוקח שברים ועושה מהן תורות. לא סתם כל האנשים השבורים מגיעים לר’ נחמן. אדם שבא להקריב עולה, משהו בקרבו נשבר.

“וְצָרִיך לָזֶה נְסִירָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן…וְהַנְּסִירָה הוּא בְּחִינַת שֵׁם חֲתַ”ך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת “פּוֹתֵ’חַ אֶ’ת יָדֶ’ך”, סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתַ”ך, הַיְנוּ שֶׁחוֹתֵך וּמְנַסֵּר אֶת עַצְמוֹ.”

סוד הנסירה של האדם הראשון: שתי ישויות, גוף אחד, ואפס מפגש. הנסירה מאפשרת התבוננות מחודשת, התרחקות קלה על-מנת לחזור ולהיפגש. דביקות מוחלטת מסכנת אותנו בהיבלעות טוטאלית, מחיקה של האישיות. מחיאות הכפיים (האהובות על ר’ נחמן), מתאפשרות רק כאשר יד ימין ושמאל חופשיות לנוע ולהיפגש. רצוא ושוב. “פותח את ידיך” זה סוג של מחיאת כף. ניסור ופתיחה, חופש שמאפשר מפגש. כמו ריקוד של שתי הידיים.

“וְהַשֵּׁם חֲתַ”ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ, כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ וְהוּא תְּרֵין רוּחִין. וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ”חַ (הם ב)גִּימַטְרִיָּא – חֲתַ”ך.”

מי מאיתנו לא נאנח ומתנשף ברגעים קשים, בנפילות. הנשימה מואצת. רצוא ושוב, שתי רוחות, רוח נכנסת ורוח יוצאת. זהו החיתוך במובן העמוק. לאפשר לאוויר להיכנס ולצאת. לא להיתקע על תקליט שרוט. להמשיך הלאה, לשוב ולהיפגש מחדש.

מקובלנו לעיין בהקשר הרחב יותר של הציטוט המובא, וכך כתוב פסוק קודם:
“עיני כל אליך יְשַֹבֵּרוּ, ואתה נותן להם את אכלם בעתו”.
יוסף היה המשביר במצרים. “לכו שברו לנו מעט אוכל”. השבירה בעברית מעידה על היפתחות למקור החיות, לאינסוף. לא לפחד מהשבר. לתת לו להוליד רוח חדשה. רוח נשברת מולידה חיים. נשימה ונשיפה.

“וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה וְזֶהוּ זִבְחֵי אֱלוהִים, הַיְנוּ. בְּחִינוֹת עוֹלָה הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ”ל”

בבחינת “וכשהלב נשבר זורח אור גדול”
#אביתר_בנאי_פקק_תנועה

(ראש חודש אלול 2015)

מאז שנכנסתי לעולם הרוח והתורה בעומק, חודש אלול היה חודש קסום שהביא איתו רוממות רוח וניחוחות דקים של התחדשות. כשהגעתי לישיבה גיליתי עולם חדש של ניגונים ושירים מרגשים שהיו מושרים לכל אורך חודש אלול, שיעורים שעוסקים בחזרה בתשובה וחרטה על המעשים הרעים. ואני, בניסיון לשוות לעצמי את דמותו של בן הישיבה הצדיק והטוב, צולל לתוך המקווה המטהר הזה ומתחיל לטבוע לאט לאט לתוך ים של רגשות אשם.
אולי אחת הבעיות הגדולות של החינוך הדתי היא הרדיפה אחרי העבירות (עיינו בסיפור ‘מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו’ לר’ נחמן מברסלב). אתה נכנס לתוך איזה לופ אינסופי שבו התפיסה היא שככל שאתה יותר מיוסר ומלא חרטה כך אתה חוזר בתשובה באופן יותר עמוק ויסודי. הבעיה היא שאל תוך כל הרגשות הללו מתווסף לו גוש גדול ומרוכז של רגש עסיסי – העצב.
ר’ נחמן מלמד אותנו שהעצבות היא החטא הגדול מכולם. לכן השנה, כשחודש אלול נכנס, החרטה העיקרית והגדולה שיש בי היא על השנים שבהן נתתי לעצבות להתגנב אל תוך עבודת ה’ שלי, ובסכלותי חשבתי שהיא היא זו שתזכך אותי ותעלה אותי מעלה מעלה במדרגות הקדושה.
השנה החזרה בתשובה שלי תשים את השמחה במרכז, ועל כל יום מימות השנה ומחודש אלול שהרשיתי לעצמי להיות מדוכדך ועצוב (וצדיק), אני מוסיף שמחה כפליים. זו החזרה בתשובה שלי.
—
זה המשפט שמלווה אותי מאז שלמדתי אותו, ואני אשים אותו כאן שוב ושוב ושוב, שניזכר בו. כי יש דברים שגם אם אנחנו יודעים אנחנו נוטים לשכוח, כמאמר השיר “הכל ידוע מראש, אבל נשכח מהלב”:
“וגם בתוך ביתו, יזהר האדם שלא ירבה עליהם (בני ביתו) דקדוקים והקפדות, כי בזה יהרוס שלום ביתו וימרר את חייו, ועיקר חיי האדם היא השמחה” (הרב יוסף משאש)

אתמול בסוף הטיול בצפון (עם כל ישראל), אמרתי לעצמי, שאולי אם לא פתחתי עד עכשיו שיחות הר”ן, לפחות עכשיו אני אפתח. שלא אומר לעצמי שהבאתי את הספר סתם. הנה – טפיחה על השכם – פתחתי!

שיחה תכג:

“מֵעִנְיַן קְצָת אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְקָרְבִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַחַר כָּךְ מִתְרַחֲקִין עָנָה וְאָמַר: אַף עַל פִּי כֵן יָקָר אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ, אַף לְפִי שָׁעָה!
אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ. נַעֲשֶׂה מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, חַס וְשָׁלוֹם.
וְאָמַר הֲלא עַל שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה נֶאֱמַר: “לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ”
וְמובא בַּמִּדְרָשׁ: “מַהוּ בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ? אֶלָּא שֶׁבָּעַיִן הַשֵּׁנִית כְּבָר הָיוּ מִסְתַּכְּלִין עַל הָעֵגֶל”. נִמְצָא שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה כְּבָר הָיָה דַּעְתָּם לִפְרשׁ חַס וְשָׁלוֹם
וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְאד הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ…”

בעולם הקנייני-חומרי אנחנו מחפשים תוצאות, מחפשים לכמת ולמדוד, כמה הצלחנו, מה השגנו וכמה כסף הרווחנו מזה. בעולם האמוני, יש ערך בלתי נדלה לרצון עצמו, באותו רגע קט, גם כשהוא מגיע בלי תוצאות. הכיסופים והגעגועים. המדרש שר’ נחמן מביא פה הוא לא פחות מקטסטרופלי. איך יכול להיות שבשעה שבני ישראל היו במתן תורה, הם כבר פזלו לעגל, ועדיין ההתלבבות הזו רק באחת מהעיניים כל-כך יקרה לפני השם יתברך?

אבל, אם נקרא את שיר השירים, ההמנון של פסח, נראה שעיקר הסיפור הוא דווקא המתח הבלתי פתור, הגעגועים כמעט ללא מפגש, התחושה ששוב ושוב, אתה מנסה להגיע, שואף, מתגעגע, מחפש והנה זה כמעט…ואז זה כבר לא. אבל בעצם, בשפה המטריאליסטית, גם עין אחת יקרה מאד…

חבר יקר, הוציא ספר ביכורים, והוא מקסים, והוא מזמין, והוא מיוחד, ואני לא מבין בשירה, אבל בימים שאני מבין מה אני קורא, הלב מתחמם. גם הוא כתב על שיר השירים, וסיכם אותו באופן מופלא בשלוש שורות, בשיר על אותו מתח אירוטי בלתי נדלה…

[שם הספר: מדבר עם הבית /עמיחי חסון]

[] 

אנחנו רגילים לחשוב על העברת דברים מאדם לאדם בד”כ בדברים גשמיים, כמו ירושה שעוברת מדור לדור או מסחר של חפצים שעוברים מיד ליד. אולי המסורת היא עניין לא גשמי שאפשר להגיד שהוא עובר מאדם לאדם.

אבל יש גם דיבור או רעיון שעוברים מיד ליד בעולם. וזה דבר מופלא. הפייסבוק הוא פלטפורמה מופלאה לדבר הזה. קרה לי כבר כמה פעמים, שאני כותב דברים שחשבתי עליהם, או שהרגשתי אותם, ואנשים שאני לא מכיר מביעים הזדהות ותחושות של קרבה מאד גדולה למשהו שעלה מתוכי, מהמקום שלי בעולם, מאיך שאני חווה את העולם.

כך נוצר מצב, שאולי חברים קרובים שלי לא בדיוק הזדהו או שלא נפל להם אסימון לגבי משהו אחד, אבל בעקבות התייחסות מינימלית למה שכתבתי, הדברים שלי הועברו לאדם אחר שהרגיש בדיוק באותו הרגע או באותה נקודת זמן בחיים שזה מה שהוא מרגיש. ואיכשהו יצא שנתתי לו מילים לבטא את התחושה הזו.

המסרים האלה שעוברים מיד ליד, ועושים את פעולתם בלי שליטה, נשלחים כמו לחם על פני המים, ומשוטטים בעולם, עד שמישהו קוטף אותם ומקבל מהם איזו התעוררות. זו השגחה בעיניי. וזו התחושה שלפעמים כל כמה שלא תשתדל לעשות דברים במוכוונות מסוימת, לעולם אין לדעת כיצד יתגלגלו על ידי מי שאמר והיה העולם.

אתמול למדנו את השיחה הזו בחבורת לימוד, וזה פשוט קרה שוב. ר’ נחמן דיבר דיבור לפני כמה דורות, והדיבור הזה התגלגל, בין היתר גם על ידי אנשים שזה עבר על ידם. ואז זה הגיע גם אליי ופשוט קלע בול. ברוך השם 🙂

שיחות הר”ן אות רח’:
“אָמַר: יֵשׁ כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְאֵיזֶה אָדָם וַעֲדַיִן אֵין עוֹשִׂים פְּעֻלָּתָם
רַק שֶׁמִּתְגַּלְגְּלִים הַדְּבָרִים מֵאָדָם זֶה לְאָדָם אַחֵר וּמֵחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ וְכוּ’
עַד שֶׁיִּתְגַּלְגְּלוּ הַדְּבָרִים וְיָבוֹאוּ לְאֵיזֶה אָדָם
וְיֻכְנְסוּ הַדְּבָרִים לְלִבּוֹ בְּעמֶק גָּדוֹל
וְשָׁם יַעֲשׂוּ פְּעֻלָּתָם בִּשְׁלֵמוּת וִיעוֹרְרוּ אוֹתוֹ וְכוּ'”

שנת 2015.
ראיתי עכשיו סרטון של הספירה לאחור של שנת 2015 – לכאורה סתם סרטון חסר משמעות. אנשים סופרים לאחור, מחכים לרגע שבו תתחיל השנה החדשה, וכשזה קורה הכל שמחים וצוהלים. איזה נפלא!
ואז חשבתי על ראש השנה שלנו, עוד לפני שמשווים בין התכנים, צריך להשוות בין הזמנים. לנו אין ספירה לאחור, אצלנו השנה נכנסת בזמן לא זמן, בין הערביים, בין לילה ליום…קשה יותר להבחין מה הרגע המדוייק שבו זה קורה. פחות או יותר בזמן שהולכים לבית כנסת, כשמתחילים לפייט את “אחות קטנה”…
ולמה זה ככה?
השוואה בין הזמנים מראה, שתרבות המערב והנצרות מושתתים על היילייטים. הרגע שבו הכל קורה, זה רגע עם זיקוקים, רגע של מוחלטות, של ודאות, שאפשר לראות ולהצביע עליו, הוא מוגדר וברור.
ביהדות, הרגעים האלה הם רגעים חולפים, המחזוריות ודמדומי בין הערביים מאפיינים אותה יותר, הנשימה והנשיפה של החיים, דווקא המקום שתמיד מנסה לברר ואף פעם לא מגיע לסוף, כי אלוהים הוא אינסוף, והתורה לא מסודרת, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
הרגע האחד, העוצר נשימה , הטוטאלי והסוחף – הוא העני, החד מימדי, השקרי, שמתיימר להציג את חזות הכל במכה. יופי עוצר נשימה לדעתו של ר’ נחמן זה משהו שלילי, כי היופי צריך להאריך את הנשימה…ולכן “הבל היופי” – הבל כרוח ונשימה…
וכך כותב ר’ נחמן בתורה ס’ :
“כִּי עֲשִׁירוּת וְהֶבֶל. הַיּפִי, הֵם שְׁנֵי הֲפָכִים
כִּי עֲשִׁירוּת, הוּא מֵאֲרִיכוּת הַנְּשִׁימָה
וְיפִי, הוּא מֵהֶפְסֵק הַנְּשִׁימָה…
וְזֶה בְּחִינַת: “הֶבֶל הַיּפִי”, כִּי הַיּפִי הוּא כְּפִי הַהֶבֶל כַּנַּ”ל…
נִמְצָא שֶׁמְּקַבֵּל בְּחִינַת הֶפְסֵק הַנְּשִׁימָה, וְעַל כֵּן הוּא בְּהֶפֶך מֵעֲשִׁירוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲרִיכוּת הַנְּשִׁימָה…”

ראשית, אציג מדרש מדהים שקרוב לליבי על חנוכה בימי אדם הראשון:
“תנו רבנן” [שנו רבותינו]:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: “אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים”,
עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה],
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
אמר: “מנהגו של עולם הוא”,
הלך ועשה שמונה ימים טובים….
(תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א)

אצלנו בבית, לאחר הדלקת הנרות ואמירת “הנרות הללו”, אנחנו נוהגים לשיר בהטעמה את פרק ל’ בתהילים:”מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”.

http://www.mechon-mamre.org/i/t/k/k2630.htm

מעבר לקישור הפשוט שראש המזמור מדבר על “חנוכה” (של הבית לדוד) ניסיתי להבין מה עוד טמון בפרק. הנושא המרכזי הוא התלות החריפה של דוד בה’, בעקבות חוסר השקט והיציבות, ואולי אף השרירותיות הרבה שמבטאת הנהגתו של ה’ :
“כי רגע באפו, חיים ברצונו. בערב ילין בכי ולבוקר רינה…” – משהו במציאות מאד לא יציב, רגע אחד אנחנו שמחים, ובערב אנחנו עצובים, חיים ומוות רוקדים טנגו. או כמו שאביתר ניסח את זה – “שביר, הכל ברגע נשטף…מתנה, כל נשימה, כל נשימה…”

בדומה לאדם הראשון, דוד המלך שואל את אלוהים’ – “הסתרת פניך, הייתי נבהל….אליך ה’ אקרא ואליך אתחנן…מה בצע בדמי ברדתי אל שחת?”
מדוע העולם הולך ונהיה חשוך בעדי? מדוע אתה מסתיר את פניך ממני? מה עשיתי לא טוב שזה מגיע לי?
יש כאן זעקה קיומית, כנה, מבוהלת של דוד המלך ממש כמו זו של האדם הראשון. ברגעי החולשה שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו בחושך, שהעולם מתמוטט וחוזר לתוהו…

ועכשיו ההיפוך:

בפרק קלט בתהילים דוד המלך מציג תמונת מצב אמונית באמצעותה הוא מביע את המשפט המפורסם “לית אתר פנוי מיניה” או – “מלא כל הארץ כבודו”.
[ לעיון בפרק המלא:
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t26d9.htm… ]

הפסוק עליו ר’ נחמן בנה את תורתו המפורסמת של “אין יאוש בעולם כלל” מספר כך: (ח’) “אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך “. כלומר – כשאני הולך על עננים מרב אושר, ואני מרגיש הצלחה ומלאות ושלווה, אז – כמאמר אוהדי ספורט – “יש אלוהים”. אבל גם כאשר אני בתחתית, בירידה, בשפל המדרגה – הנך שם. אין לי באמת אפשרות ללכת לאיבוד, כי ה”איבוד” הוא גם נחלתך.

בהמשך הפרק דוד המלך מנכיח תפיסה זו באמצעות היפוך מעניין: ” גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר – כחשיכה כאורה”. כאן נכנסים הדיומיים ה”חנוכתיים” של אור וחושך. בעצם – אומר דוד המלך – חושך ואור הם תפיסות אנושיות מצומצמות שלנו בני האדם, אבל בפועל, ביחס לאלוקות, אין ביניהם הבדל ממשי – “כחשיכה כאורה”.

אם נחזור למעלה לסוף פרק ל’ בתהילים, נמצא שם את סוד ההיפוך, של הלילה שהופך לאור יום – (יב’) “הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה”.

בעצם, אם נתבונן היטב במציאות, החושך יכול להפוך לאור, המספד יכול להפוך למחול ושמחה. העצבות והקשיים שלנו איננה תלויה בממצאים האובייקטיביים שקיימים לנו, דהיינו – תוצאות חיוביות במבחנים, מעמד חברתי גבוה, הרבה כסף וכו’…אלא “אין הדבר תלוי אלא בי”. העניין הוא בפרספקטיבה, כי ביחס לאלוקות אין הבדל בין אור לחושך, וממילא האפשרות של האדם הראשון להפוך את ימי התענית לימי הלל והודיה, תלויות בעיקר בפרספקטיבה שלו.
בעזרת ה’, שנצליח להאיר את החושך בלי לבטל אותו. שהחושך עצמו יאיר לנו פנים…
“ה’ אלהי שוועתי אליך – ותרפאני.
ה’ העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי [מירדי] בור”
חנוכה שמח!