למה אומרים ‘סלח לנו’ בערבית שאחרי כיפור? ולמה יש עוד חתימה בהושענא רבא?
***
‘עד אצעד רחוק מהרגליי/ בוא עד אליי’
(אביתר בנאי /עד)
***
אחד ההרגלים שקשה לנו לשנות הוא הדחיינות. לרוב אנחנו יודעים לאן היינו רוצים ללכת, אבל רעשי רקע למיניהם הופכים את הרצונות שלנו למאבקים. ומי מאיתנו רוצה מאבקים? אז מה אנחנו עושים? משהים את מנגנוני הבקרה כדי לנטרל מאבקים, ומעדיפים לזרום. מה שקורה לרוב במצב הזה הוא שהרצון הפנימי מאבד את הדיוק שלו, אנחנו מחטיאים את המטרה של עצמנו, וכך נולד החטא.
***
‘תָּעִיתִי כְּשֶׂה אֹבֵד בַּקֵּשׁ עַבְדֶּךָ וְכוּ’ (תְּהִלִּים קי”ט). כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בַּעֲבֵרָה שֶׁעוֹשֶׂה הָאָדָם, חַס וְשָׁלוֹם, בֵּין אִם נִתְעוֹרֵר תֵּכֶף וּמִיָּד וְשָׁב בִּתְשׁוּבָה, אֲזַי אֶפְשָׁר לוֹ בְּקַל לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ. כִּי עֲדַיִן לֹא נִתְרַחֵק הַרְבֵּה מֵהַדֶּרֶךְ הַטּוֹב’
(ליקוטי מוהרן רו)
***
ר’ נחמן מסביר שכשהדברים טריים, יותר קל לנו לחזור למקומנו. הוא משתמש בשפה של דוד המלך, וממשיל את זה לכבשה שסוטה מהשביל. אם היא עדיין קרובה, הרועה יקרא לה, והיא תכיר מהר את הקול שמחזיר אותה, אבל אם היא מתרחקת היא כבר מתחילה לשכוח, בבחינת ‘רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק’ (עד מחר/אביתר בנאי’.
***
בחגי תשרי ראוי לנו להיפטר מהרגלים. לא סתם יש תחושה של חזרתיות. חזרה בתשובה היא שריר שאם לא מתרגלים אותו, אנחנו שוכחים את קולו, הולכים לאיבוד ושוכחים את הדרך הביתה. אבל גם כשהולכים ממש לאיבוד, ה’ יתברך לא מתייאש מלחזר אחר אבידותיו (אנחנו), וגם כשנהיה רחוקים הוא ימצא דרכים להעיר אותנו משנתינו בבחינת’ מה התכלית של זה הכאב, אם לא לנענע לי את הלב ששקע בתרדמה, וזה זמן רב שלא החסיר פעימה’.
זו בעיניי אחת הסיבות שאומרים’ סלח לנו’ מיד בצאת כיפור. כמו גם עניין החתימה הנוספת בהושענא רבא. לתרגל את עניין השיבה, החזרה. להתרגל להתחיל מחדש אפילו כמה פעמים ביום. והעיקר לא להתפחד כלל!

בתמונה- אחת מהשקיעות המפורסמות של האמפי בהודו.

מתחת לכל כעס, טמון כאב.
**
כעס הוא רגש טוטאלי, כשהוא מופיע, קשה מאד לראות משהו אחר. הוא שתלטן, כזה שמופיע ואומר “עכשיו אני, ורק אני”.
חז”לינו כבר לימדונו שכל הכועס כאילו עובד עבודה זרה. למה הם הרחיקו לכת עד כדי כך? כי עבודה זרה, משמעותה שאני מצביע על משהו ואומר “זה אלוהים! הנה הוא! הנה ה-כל!”. אבל בעצם, אלוהים הוא תמיד גדול יותר, תמיד נעלם יותר. אם אני רואה אותו, סימן שלא פגשתי בו באמת.
כשהכעס משתלט על הכל, אין עוד מלבדו (הכעס), ולכן גם אין אני, ואין מי שפגע בי, ואין באמת יכולת לראות איפה אני בעולם כלל.
**
אי אפשר לרצות אדם בשעת כעסו, כי כרגע הוא לא שומע טוב, ולא רואה טוב. זה לא הזמן להיאבק. כל מאבק מוליד מאבק גדול יותר.
בשעת כעס, כדאי לשאול את עצמנו – למה אני כועס? מה בעצם קרה פה? מה מסתתר מתחת לכעס הזה?
לרוב, כשאני כועס על מישהו, זה בגלל שהרגשתי מזולזל, שלא רואים אותי, שאין ערך לקיום שלי. לפעמים אנחנו מרגישים חסרי אונים, כשמכניסים אותנו לפינה שאין לנו איך לצאת ממנה. ואז הכעס הזה שיוצא לנו מהבטן, מגיע ממקום השרדותי ומופעל רגשית, כאילו עוד רגע אנחנו מתים. וזו תחושה מפחידה, אין ספק.
**
“על ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן).
אחרי שהכעס דועך, אפשר לדבר עם חבר טוב בשיחה בלב פתוח, ולהעיז לספר שהרגשנו אבודים, שהרגשנו שעוד רגע אנחנו מתנדפים ברוח, והיינו חייבים להיאחז במשהו. מתחת לכל כעס טמון כאב עמוק.
הריפוי של הכאב יגיע כשנוציא אותו החוצה בדיבור, או בבכי, כמו תינוק שנעלב כשאומרים לו לא לאכול חול בים, אז הוא בוכה ל-20 שניות, ואז חוזר לשחק ולחייך. כך הנפש שלנו בנויה, בתנועה פנימית אינסופית. אם ניאחז בכעס, השמחה לא תוכל להחליף אותו.

#רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור

ראש חודש אלול – רשמים מסדנת ‘דרך’ של נועם בכור.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא עבר על כל הזונות בעולם. הוא לא חזר בתשובה כדי להיות דתי, שהרי היה לו יצר הרע וידוע שלדתיים אין יצר הרע. כנראה שיצר הרע שלו לא נכחד ממנו גם בשעה שבכה עד שיצאה נפשו וקבלו אותו בשמים. אלא מה?
המשפט הנורא מביך שאמרה לו אותה זונה יוקרתית על אותה פיחה (גזים) שאינה חוזרת למקומה בדיוק כמו שהוא לא יחזור למקומו, היכה באלעזר בן דורדיא כמו פטיש 20 קילו בחזה. זה לא שהוא פחד מהגיהנום, אלא הוא פתאום הבין שכל השנים שהיה חי ורדף אחרי זונות, הוא בעצם ישן, הוא לא היה במקומו שלו, בדיוק כמו אותה פיחה שיצאה ממקומה. היצר שלט בו, במקום שהוא ישלוט ביצר. בעצם הוא היה עסוק בבריחה מעצמו.
האינסטיקנט הראשוני של ר’ אלעזר הוא לבקש רחמים מבחוץ, אולי יש קול סמכות חיצוני שיכול לגאול אותי ולהחזיר אותי למקומי, לדיוק שלי, לסנכרון המלא בין השכל ללב. אולי ההרים? אולי השמים? מי יחזיר אותי למקומי?
***
ר’ נחמן היה מאחל לחסידים שלו “שתהיו כמוני ממש”. הוא לא התכוון לומר שכולם יהיו ר’ נחמן, אלא התכוון שכל אחד יצמיח בתוכו יכולת לקחת אחריות על עצמו, על היצר שלו, על המחשבות שלו, ולצמוח מתוך עצמו. שכל אחד יהיה הצדיק של עצמו. אחת המטרות העיקריות של סדנת ‘דרך’ של נועם בכור היא “להיות קול סמכותי בעולמנו הפנימי”. אם אני מצליח להיות זה שנותן תוקף לבחירות שלי, אזי אינני תלוי באף אדם, ואני לוקח אחריות על החיים שלי.
***
ר’ אלעזר בן דורדיא מבין טוב מאד שחזרה בתשובה היא לא לשים כיפה וציצית, אלא לחזור למקומו הטבעי, ובמעשיו הוא מצליח להוכיח לאותה זונה שיש אפשרות לשוב למקום, בניגוד לאותה פיחה (תשובה מלשון לשוב). הוא גם מבין שהוא היחיד שיכול לגאול את עצמו, להעיר את עצמו, ועל כן הוא גועה בבכייה של כאב, אבל גם בכייה של אושר על ההבנה העמוקה ביותר בחייו – “אין הדבר תלוי אלא בי”.

הסודות שלנו:
“כִּי יֵשׁ בְּנֵי אָדָם שֶׁיְּשֵׁנִים אֶת יְמֵיהֶם”
***
הבעיה בסודות פנימיים, זה שאין דרך לגלות אותם בלי שהנמען יעבור את הדרך שלו אל הסוד בעצמו. אין שום קיצורי דרך לספר סוד פנימי שכזה, כי הוא נחבא, ורק האדם שרוצה לגלות הסוד יכול להסיר את הלוט שלו עצמו.
***
ישנם שלוש מילים בפרקי אבות שמתייחסות לסוד הזה. ‘העמידו תלמידים הרבה’. מניטו מסביר שהשימוש במילה ‘העמידו’ הוא לא בכדי. מחנך ששופך ידע, אהבה ועזרה אינסופית על תלמידו, גוזר עליו חיי תלות ועניות. מחנך אמיתי יודע לתת לתלמיד במשורה ובגבול על-מנת שהתלמיד יעמוד על רגליו לבד. וזהו ‘והעמידו תלמידים’.
***
ממשיך ר’ נחמן ואומר, אותם אלו שישנים את ימיהם, בלתי אפשרי להעיר אותם –
“וְאִי אֶפְשָׁר לְעוֹרְרוֹ, כִּי אִם כְּשֶׁמִּתְעוֹרֵר מֵעַצְמוֹ, כִּי צָרִיךְ אִתְעָרוּתָא דִּלְתַתָּא.”
רק האדם בעצמו יכול להעיר את עצמו ולגלות את הסוד ששייך לו בלבד ולא לאף אחד אחר.

חבר ביקש שאנשים יכתבו לו על הנקודות שבהן הם הבינו שהם חוזרים בשאלה. קראתי את הסיפורים וכתבתי תגובה מדם לבי ששווה שיתוף:

הקטע המעניין הוא שאני קורא הרבה מהסיפורים של הדתלשי”ם פה, ומזדהה עם הכל פחות או יותר. אבל איכשהו, עדיין מרגיש לי שיש לי משהו לא פתור עם הדת, עם ההלכה, ושאני לא יכול באמת לקום וללכת משם. במהלך החיים הבנתי שכמאמר השיר “להסתובב זה לא אומר להיות חופשי”, ושעיקר המצוקה שיש לי עם הדת (חוקים) ועם ההלכה, קיים בעיקר אצלי בנפש. ושגם אם אני אפסיק לעשות כל מיני דברים, אני לא ארגיש יותר חופשי, אז במקום לשנות בחוץ, התחלתי לשנות בפנים.

אני חושב שהרבה ממה שתיארו פה, כולל הסיפור שלך, נוגע לתפיסה החברתית של אלוהים ושל הדת (שים לב שכמעט אף אחד לא כתב שהוא הפסיק להאמין באלוהים, אלא איך עבר על הלכה כלשהי ויצא מהחברה הדתית בהדרגה). כלומר, איך אמורים לעבוד את אלוהים על פי תכתיבי הדת החברתיים. או בעצם – איך החברה מחליטה שצריך לעבוד את אלוהים. אני חושב שזו אחת הטרגדיות של הציונות הדתית, ואחד הפספוסים הגדולים שלה (שלא לדבר על החרדית). ולכן גם אני מרגיש פחות ופחות שייך אליה. הקטע החברתי הזה מתווסף ל”עצבנות הדתית” שלא מסוגלת לשאת סטייה של קוצו של יוד מההלכה, וכל הזמן נמצאת עם איזה מד דופק שבודק מתי סטית באיזה פסיק.
אלה לא חיים, לאף אחד. נקודה.

אלוהים הוא לא הלכה. אלוהים הוא חיים. עמוקים מיני ים שנמצאים בתוך כל אחד ואחד מאיתנו. רובנו, לפי כל הסיפורים פה, מפחדים יותר (פחדו) מאלוהי ההלכה, מאשר מאלוהים עצמו. לאלוהים אין מגבעת שחורה וכיפה. אנחנו פשוט לא רגילים לחשוב אחרת.

במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מספר על הבן מלך שמוליך אתונות. והוא בן מלך, רק שהוא לא יודע שהוא כזה, אז הוא מוליך אתונות והן הולכות לו לאיבוד בתוך היער. והוא רודף אחריהן ללא הצלחה, והולך לאיבוד בתוך היער. שם הוא פוגש את איש היער שאומר לו “תפסיק לרדוף אחר העבירות”. התודעה הדתית שמגדלים אותנו לתוכה היא – לרדוף אחרי העבירות, ולהיות צדיקים כאלה שמקפידים על קלה כבחמורה. כל האימג’ הזה הוא שגוי מהיסוד, והוא אחד מהחולאות הגדולות של החברה הדתית בעיניי. כשלמדתי בישיבת הסדר, ליוותה אותי השאלה הגדולה – איך אפשר להיות דתי, ועדיין להרגיש חופשי? זה היה נראה לי כמו פרדוקס שאין עליו מענה.

הרב שג”ר כותב משפט מדהים שאומר “המצווה כמטרה איננה איננה הישג שרודפים אחריו, אלא תודעה שמתוכה הדבר נעשה”. ציטוט נוסף ופיקנטי מאד על ההלכה נמצא בשיחות הר”ן, שאומר על כל הפרטים הקטנים שהם סוג של הלצה של בונה עולם:
“ובאמת לפי גדולתו יתברך כל אלו העבודות אינם כלום רק הכל הוא בדרך “כאילו”, כי הכל הוא כמו שחוק בעלמא כנגד גדולתו יתברך”
(שיחות הר”ן נא).

*הכוונה העמוקה שלו בעיניי היא ההבנה שאלוהים הוא גם כללים וגם פרטים. זה נראה אבסורד שיהיה אכפת לו מה אני אומר בבוקר ואיך אני אוכל. כי הוא אינסוף, אז מה זה משנה לו. אבל כשחושבים על זה, זה אבסורד שלא יהיה אכפת לו. דווקא כי הוא אינסוף והוא ברא את העולם, הסופי, וברא בו אנשים סופיים, וכל צמח וכל רגב אדמה מורכב ממליוני פרטים, שעליהם הוא שקד ודקדק בכל פרט ופרט מהם, בשביל שנוכל להסתכל על נוף אינסופי ולומר – וואוו

ליל הסדר הוא הלילה שבו קורה החיבור המיידי, ההתאהבות ממבט ראשון, ה’ פוסח על דלתות בני ישראל, ואנחנו מדלגים באהבה גדולה (בבחינת “דגלו עלי אהבה” ובבחינת “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים”) הישר אל חיק השמים באמונה גדולה ובזרוע נטויה. ים סוף נקרע לשניים, ואנחנו לא נשארים אדישים, שרים שירה הפורצת מעומק ליבותינו ומבטאת את גדול האמונה והידיעה את ה’ “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו…אשירה לה’ כי גאה גאה…זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו”. זוהי העלייה הגדולה ביותר השמימה בסולם המפורסם של ישראל סבא.
**
ומה השלב הבא אחרי העלייה? “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ו-י-ו-ר-ד-י-ם בו”. בתקופה שבין יציאת מצרים בפסח, למתן תורה בשבועות אנחנו מנסים להוריד את עצמנו לקרקע אחרי ה-“היי” המטורף שחווינו בלילה ההוא. שימו לב שבספירת העומר אנחנו מתחילים בספירה העליונה ביותר (מתוך 7 הספירות התחתונות), ויורדים מטה שלב אחר שלב, לאט לאט ובזהירות (אגב שימו לב לדמיון בין – מספרים, וספירות קבליות). אחת מן העבודות העיקריות של היהודי היא לא אחרת מאשר להביא לידי ביטוי את האלוקות בעולם הזה. להופיע את האינסוף בתוך הסוף, את הכלל הגדול ביותר, אל תוך הפרטים הקטנים ביותר.
**
זו העבודה שלנו בין פסח לשבועות. היכולת שלנו להוריד את האור שקיבלנו, ולבנות לו כלים מדוייקים וארציים שיכילו אותו. בליקוטי מוהר”ן תורה ו’ כותב ר’ נחמן – “וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת
הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב”.
כלומר, ההתעלות הרוחנית הגדולה, המפץ הגדול האמוני הזה, זה דבר מופלא ועצום, אבל כשאין לכך ביטוי שחוזר לקרקע, ששב לחיים הארציים של העולם הזה, לפשטות האנושית של אכילה, שתיה, שינה וכו’, האור הזה הוא חסר, דווקא משום שהוא גבוה מדי. והבן.

נ.ב.
אני לא באמת מבין את הכוונות שיש בתמונה הזו. אבל תודו שזה יפה.

התבוננות במילה החמצה, מביאה אותי לחשוב שתחושת ההחמצה נובעת אך ורק ממני. מתוך החוויה האישית שלי כלפי אותו הדבר שעבר לידי ולא הגיע אליי. כשאני “מחמיץ” משהו, הכוונה היא שאני הופך אותו לחמוץ, או אם תרצו ל-חמץ בהקשר של פסח שמתחיל לבצבץ באופק האביב המתקרב. אז בעצם, חווויית ההחמצה היא פעולה או רגש שאני מפעיל מתוכי, אני הפועל, והאירוע/אדם/מושא נחשק – הם הנפעלים עליהם אני מחיל את החמיצות הפנימית שלי.

ב’מעשה מחכם ותם’ של ר’ נחמן, החכם הוא המחמיץ האולטימטיבי, הוא חי בתחושת החמצה תמידית, ואף פעם לא שמח בחלקו. לעומתו התם, חי בתחושת מלאות ואין דבר שמזיז אותו או מעורר אצלו את זיק המחשבה המציק “אולי החמצתי משהו?”.

יש לנו איזו נטיה פנימית לזלזל בסגנון המחשבה התמים שאומר: “אני לא מחמיץ את מה שלא שייך לי”. אנחנו נוטים לזלזל בזה כי זה נראה לנו נוח להאמין בזה, כאילו אין בזה מאמץ. כאילו זה טפשי מדי לחיות באיזו תחושה פסטורלית שהכל כל כך פשוט. וזה מגרד לנו בגב מרוב שזה מעצבן!!

אבל נראה לי, שדווקא השקיעה באובדן היא האופציה היותר קלה, יש בתחושת ההחמצה משהו מאד רומנטי ונוגה, ולמי שתוהה על כך שיקרא סיפורים של ש”י עגנון שהיה אלוף ההחמצות. יש משהו נוח בלהתאבל על מה שהפסדת. זה כמו ללכת לישון בשעת משבר.

יותר קשה – להאמין.

“שוב אני לבד
מה אני הולך לעשות עם זה
לא לישון בימים לקום להאמין”
(אביתר בנאי)