אז מה למדנו בשבועות?

בשביל לקבל את התורה, בני ישראל צריכים לצאת ממצרים, לצאת מתודעת העבדות שלהם. אולם יש הנחת יסוד נוספת, בשביל לצאת ממצרים, המציאות (או ההשגחה) מכניסה אותנו למצרים. כל אחד והמצרים שלו.
בסיפור שלמדנו (מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו) יד הגורל השרירותית לכאורה גורמת לבן המלך להיכנס למצרים, להיות בן השפחה והעבד. לאורך הסיפור הספיקות והבלבולים של בן המלך מורידים אותו למקומות נמוכים עד כדי שתייה לשוכרה וזנות. הוא כבר לא מוצא טעם בחיים, כי ממה נפשך? אם אני בן מלך, אז ודאי זה לא מגיע לי, ואם אני בן השפחה, אז מה חטאתי שמגיע לי להיות מגורש ונרדף?
כשהנשמה של כל אחד מאיתנו מתנתקת מבוראה ויורדת לעולם הזה בתוך הגוף, היא עוברת טראומה, נכנסת למצרים לתוך גבולות הגוף והאדמה. במקום להיות נשמה של בן-מלך, היא הופכת להיות בן השפחה. אז איך חוזרים להיות בן מלך? איך מקבלים את התורה מתוך חירות?
“ְעַל כֵּן קֹדֶם שֶׁזּוֹכִין לְאֵיזֶה הִתְגַּלּוּת בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה, צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה מִקֹּדֶם כַּמָּה בִּלְבּוּלִים וּסְפֵקוֹת וּמְנִיעוֹת רַבּוֹת תַּאֲווֹת וּטְרָדוֹת וְכַיּוֹצֵא”
**
אז בני ישראל יוצאים ממצרים, ובכל פעם שהם נתקלים בקושי הם בוכים, זועקים ומתלוננים, ואף רוצים לחזור למצרים. גם בן המלך במסעותיו חסרי התכלית עובר תהליך דומה, גם כשהוא מצליח לעצור רגע ולעמוד על דעתו, הוא נופל שוב אל השכרות, או רודף שוב אחר הבהמות גם אם זה לא מה שיחזיר אותו להיות בן המלך שוב. הוא נכנס לתוך החושך העמוק יותר ויותר, הלופ מתגבר ומסחרר אותו עוד ועוד.
ואז בעובי היער, אחרי אינסוף מסעות נדודים חסרי תכלית, ורדיפות מתוך שינה, פוגש בן המלך את אדם היער שאומר לו להפסיק לרדוף אחרי העוונות, להפסיק לזהות עצבות ורגשות אשמה עם המפתח לתיקון. זו טעות. “בוא עימי ותבוא על מה שיאות לך”.
**
בתוך עובי היער, בחושך הכי גדול שיש, כשמסביב חיות טרף ואריות שואגים, בן המלך מצליח להיפגש עם עצמו. אדם היער לא עושה כמעט דבר מלבד לאפשר לבן המלך להיפגש עם הפחדים שעד עכשיו הסיט עצמו מהם וברח מהם ללא הפסק. אותו מרחב שאדם היער מעניק לבן המלך, הוא בעצם אותו מדבר חשוף שאין בו הפרעות והסחות דעת. שם אפשר להיות בן חורין ולקבל תורה. שם מתחיל לקרות ההיפוך המיוחל בין בן המלך לבן השפחה. אז, מתחיל בן המלך למשול באמת, ולקחת אחריות על החיים שלו.
ר’ נתן בליקוטי הלכות, מלמד שדווקא הנפילות והחושך, הם אלו שמסוגלים לגדל את האדם, להפוך אותו לבן מלך, ולמצוא שם את התורה הכי עמוקה, התורה שבאה מהאין, מהעדר, מהסתר הפנים:

“אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, וְהוּא שׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשֹ שָׁם אַיֵּה וְכוּ’ כַּנַּ”ל, אֲזַי זוֹכֶה לַעֲלוֹת לְשֹׁרֶשׁ כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, לְשֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה… וְזֶהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר דַּיְקָא אַחַר תֹּקֶף גָּלוּת מִצְרַיִם, כִּי בְּתֹקֶף הַשִּׁעְבּוּד שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיָה גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, אָז “וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל אֶל ה'”, כִּי לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שׁוּם עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לְהִנָּצֵל מֵהֶם רַק תָּפְסוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם וְצָעֲקוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ מְצַפִּים וּמְבַקְּשִׁים לִמְצֹא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל יְדֵי זֶה זָכוּ לִגְאֻלָּה וְאָז הָלְכוּ בַּמִּדְבָּר מְקוֹם נָחָשׁ שָֹרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן וְכוּ’ שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים הָרְחוֹקִים מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְשָׁם דַּיְקָא בִּקְּשׁוּ וְחִפְּשֹוּ אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁזָּכוּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר, שֶׁזֶּהוּ יְרִידָה תַּכְלִית עֲלִיָּה, כִּי בַּמִּדְבָּר דַּיְקָא שֶׁהוּא מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין וּמְחַפְּשִֹין שָׁם אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, אָז דַּיְקָא שָׁם זוֹכִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת אַיֵּה שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשֹ בַּמְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים דַּיְקָא שֶׁהוּא בְּחִינַת מִדְבָּר כַּנַּ”ל”
**
“קחי אותי לטייל
לברוח מהצל
בשמש החמה
בחדר מחכה מלחמה
אימת הנפילה
הביטי בי
זו שעת הנעילה
פתחי לי שערך במחילה”
(דודו טסה)

שאינו יודע לשאול? (פסח)

חכם,  רשע ותם, מילא, אבל מה פירוש שאינו יודע לשאול? איך חשבו על סיווג כל כך לא סטריאוטיפי כמו האחרים?
בהתבוננות פשוטה בהגדה יש המון עניין בשאלות. יש ארבע קושיות, יש שיר שכולו שאלות ‘אחד מי יודע? ‘, ובכלל ההנחיה המפורסמת להורים היא לגרום לילדים לשאול שאלות. מה יש בשאלה שכל כך חשוב?
**
אחת הטעויות הנפוצות היא שיש מחשבה אווילית שלדתיים יש תשובות, או שחוזר בתשובה זה אדם שמצא תשובות לשאלות שלו. אז לא. לדתיים (או עובדי השם) יש דווקא הרבה פעמים יותר שאלות, ויעידו מי ששירתו בצבא עם בייניש”ים.
בתורה יב’ בליקוטי מוהרן תניינא, רבינו אומר שכשאדם במצוקה ואינו מרגיש שם את ה’ יתברך הוא צריך לצעוק לחלל שאלה אחת: איה??

” וּכְשֶׁאָדָם נוֹפֵל לְשָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה”

העניין הוא שתשובה היא תמיד שלב ביניים אל השאלה הבאה. את אלוהים אי אפשר באמת לתפוס, ואת עצמנו גם אי אפשר באמת לתפוס. אם נישאר בתשובה יותר מדי סימן שאיבדנו את התנועה והחיות. לכן אדם צריך לעשות כל הזמן תשובה על התשובה הראשונה, כדי להמשיך לנוע. ומה באמת עושים כשחוזרים בתשובה? שואלים שאלות.
**
אם כן, אחד מארבעת הבנים הוא זה שאינו יודע לשאול. ואולי יותר משלושת האחרים, ראוי שניתן לו הכי הרבה תשומת לב, כי לשאול שאלות עמוקות זו אמנות, ואם נקדיש זמן ומחשבה איך ללמד לשאול שאלות, אולי גם נדע בעצמנו לשאול, ובכך נחייה עצמנו בחיות עמוקה יותר.

 

תגובה על סרטון “שיחות מהאולפנא” של אורית נבון (מיניות בחברה הדתית)

 
דבר ראשון, זה שאופן החינוך ש”לא מדברים על זה”, ושכל בחורה (או בחור) שיש לה בכלל מחשבות על זה היא טמאה/פגומה/דפוקה, ושדוחפים את כל התיק הזה רק לאחרי החתונה, ולפני זה זה בכלל מחוץ לתחום – כל החינוך הזה ברור שהוא פגום מיסודו. חינוך כזה גורם לאנשים להרגיש דפוקים, חוטאים, בלופים עם עצמם בהתעסקות אם הם דתיים או לא, או כמה הם דתיים וכו’. ממש לא זו הדרך.
 
עם זאת, המצוקה היא לרוב רגשית, והמענה למצוקה הזו הוא לא תמיד ולא בהכרח פשוט לעשות ההיפך. אסביר. אני מזדהה עם המצוקות שדוברו כאן, וגם אני עשיתי בחירות שהן הכלים הכי טובים שהיו לי כדי שאלמד להרגיש שאני בסדר שיש בי את הדברים האלה, וזה לא לכלוך ולא פגם אלא צורך ורצון אמיתיים שיש אצל כל אחד ואחת.
צריך לעשות הפרדה בין החוויה עצמה, המצוקה שהיא כאובה וראוי שידברו עליה ויציפו אותה, לבין התפיסות והאמונות והפעולות שנעשות כדי להתמודד עם המצוקה.
 
הרבה פעמים בשביל לא לחוות כאב (בדידות, חוסר אונים וכו’) אנחנו נרצה ליצור מרחב של פעולות שיעניקו לנו תחושה של חיות. ר’ נחמן כותב שכשיש חסרון לאדם הוא הרבה פעמים ממלא את זה ב”רוח סערה”, כלומר, פעולה שתגרום לי להרגיש חיות, אבל לא תבנה אצלי קומה עמוקה בנפש. הצד השני של רוח סערה הוא “רוח חיים”, זה המקום היותר עמוק של האדם של הרצונות העמוקים יותר. אפשר גם להבדיל בין תשוקה/חשק לבין רצון. החשק הוא תמיד יותר תזזיתי, מהיר, מחפש מענה מיידי, והרצון הוא תמיד יותר איטי, מתבונן, עמוק ומחובר.
 
שוב, על המצוקה והחוויה אין בכלל שאלה, ואני חווה וחוויתי אותה לא פעם בחיים שלי, ואני מדבר דווקא מתוכה ולא כאדם מבחוץ. צריך לדבר על מיניות, צריך לתת מקום לחוויה הפנימית של בנות ובנים צעירים וצעירות שמרגישים את הצורך הזה בכל נפשם ומאודם, ואין שום מקום לפסול את החוויה הזו.
אבל, מכאן ועד לומר שקידוש המיניות לאחר החתונה הוא מיותר, לומר שבעצם ההלכה היא בסך הכל “הוראות למכונת כביסה”, ואנחנו הרי בני אנוש ואנחנו קצת יותר מפותחים מההלכה, ושבעצם אם אנחנו במצוקה אז הפתרון הוא ללכת הפוך מהמצוקה ולתלות את עיקר המצוקה בהלכה, או בעולם הדתי, זה כבר לא מדוייק בעיניי.
 
אני חושב שיש המון נזק בחינוך הדתי ובהשקפה הדתית, ויש המון עבודה לעשות שם, אבל אם תבוא אליי בחורה בת 19 עם תסכול עמוק אני לא אמליץ לה ללכת לשכב עם חבר שלה, מהסיבה הפשוטה, שאולי בשבילה זה בכלל לא הדבר הנכון לעשות. לפטור בכזו קלילות שיש לי רצונות אז בוא נעשה איתם משהו, זה פתרון פשוט לא מדוייק. המצוקה היא הרבה יותר עמוקה מזה, ולכן גם הפתרון צריך להיות הרבה יותר עמוק מזה.
 
היחס של אורית נבון אל ההלכה, גם בסרטון הזה וגם בסרטון על השבת, בעצם שופך את התינוק עם המים. יש שם הנחת יסוד שכל העולם הזה בכלל לא רלוונטי כבר, ועבורנו הוא פאסה, ובואו נתקדם. ובעיניי, זה דיון לא מדוייק, כי זו בכלל לא הנקודה. הנקודה היא המבט על הנערים והנערות, היכולת לתת מקום לחוויה שלהם, להיות בחמלה כלפי המצוקה המאד אמיתית וקשה הזו, וליצור כלים באמת עמוקים שמסוגלים להתמודד עם מציאות של חטא בכלל (ולא רק חטא מיני) , כמציאות שהיא אנושית ולגיטימית, החטא נועד כדי להביא לצמיחה, לגדילה. אפשר לטעות, אפשר ליפול, וכל רצוננו הוא ללמוד ולצמוח להיות אנשים עמוקים בעלי בחירה שמסוגלים לפגוש מצוקות וכאבים בלי לברוח לפורנו, סרטים, אוכל ויחסי מין.
 Image may contain: one or more people and text

כוח הגדליה

****זהירות ספויילר שבאבניקים!!!!*****

בפרק האחרון של הסדרה גדליה עובר תהליך פנימי חשוב ביותר שעל כולנו ללמוד ממנו – קבלה. כשגדליה מספר לרב אלתר קופר על הבעיה שלו, הוא בטוח שצריך למחוק, להיאבק, להכחיש את היצר. הרב אלתר קופר ברגישות פשוטה שובר עפרון ואומר ‘רצית לשבור את היצר? עכשיו יש לך שניים. תסתכל מסביב לכולם יש את הבעיה הזו’. באותו רגע קורה דבר מאד פשוט ועמוק בנפשו של גדליה, הוא מקבל את עצמו על מגרעותיו, הוא מקבל את החלק הזה בנפש ומפסיק להילחם בו, מפסיק לחשוב שהוא מטרד שצריך להיעלם מעולמו הפנימי.
***
מיד נשאל – רגע, אבל אם הוא מקבל את זה זה אומר שהוא נותן לגיטמציה לדבר שהוא מאמין שאסור!! זה אומר שזה בסדר, ועכשיו הוא לא ירצה לשנות את זה רחמנא ליצלן!!
אז לא. יש הבדל עמוק בין קבלה להסכמה. גדליה הרי לא הסכים עם הפעולות שלדעתו אסורות, הוא לא מאשר אותן. הוא נותן מקום ליצר, נותן לגיטימציה לתחושות והרגשות שפועלות בתוכו. זה בסדר שהדחף הזה נוכח בתוכי.
***
“כִּי כָּל הַדְּבָרִים הֵם עַל הָאָרֶץ כְּמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִין בְּחוּשׁ, שֶׁהַכּל גָּדֵל מִן הָאָרֶץ וְכָל הַדְּבָרִים וְהַבְּרִיּוֹת הוֹלְכִים וּמֻנָּחִים עַל הָאָרֶץ וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּפָּסְקוּ וְיִתְרַחֲקוּ מֵהָאָרֶץ אִם לא עַל יְדֵי כּחַ הַמַּכְרִיחַ הַיְנוּ עַל יְדֵי שֶׁיֵּשׁ מִי שֶׁמַּכְרִיחַ הַדָּבָר וְנוֹטְלוֹ מִמְּקוֹמוֹ מֵהָאָרֶץ, וּמַרְחִיקוֹ מִמֶּנָּה וּכְפִי כּחַ הַמַּכְרִיחַ, כֵּן נִתְרַחֵק הַדָּבָר מֵהָאָרֶץ”.

רבי נחמן מלמד אותנו עיקרון ברזל במציאות ובנפש. כוח המכריח הוא כוח שמתנגד לכוח המשיכה, והוא דורש מאמץ והתנגדות ומאבקים רבים. מתישהו, המאמץ הזה נפסק כי אין אפשרות לנפש לחיות במאמץ תמידי, בסוף מגיע כוח המושך.
“וְאַחַר כָּך כְּשֶׁנִּפְסָק כּחַ הַמַּכְרִיחַ, חוֹזֵר הַדָּבָר לְהָאָרֶץ… כִּי הָאָרֶץ יֵשׁ לָהּ כּחַ הַמּוֹשֵׁך, וּמַמְשֶׁכֶת כָּל הַדְּבָרִים לְעַצְמָהּ…”.

גדליה במשך 11 פרקים עסוק בכוח המכריח מול היצר. מרביץ לו, מכאיב לו, חונק אותו וחובט בו. ובעצם, גדליה מכחיש את עצמו ובשרו. בא הרב אלתר קופר ומושך לגדליה את האדמה תחת רגליו, מאפשר לו לצנוח אל הכוח המושך, הטבעי, הנכון, המכיל והמקבל.
‘אני בסדר’ אומר גדליה לדבורה.
‘אני בסדר’.

Image may contain: 2 people

פרשת מקץ : חלומות, יוסף, פרעה וחנוכה.

באופן מאד משונה, הקב”ה מגלגל את סיפור יוסף והאחים ע”י חלומות בלבד. חלומות יוסף הראשונים הם אלו שמשניאים אותו על אחיו, הם אלו שגורמים להם למכור אותו לישמעאלים שמורידים אותו למצרים. יוסף פותר את חלומות שר המשקים והאופים בכלא, ואח”כ גם את חלום פרעה. באופן פשוט, לולא הקב”ה היה מגלגל ליוסף את החלומות על השמש והירח, האלומות והשיבולים, כל התהליך לא היה יכול להתניע.
***
“פַּעַם אַחַת הִנִּיחַ עַצְמוֹ לִשְׁכּב וְחָלַם לוֹ…
וְהַחֲלוֹם הַזֶּה נִכְנַס לוֹ מְאד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
כִּי לִפְעָמִים עוֹבֵר הַדָּבָר תֵּכֶף מִן הַמַּחֲשָׁבָה
אַךְ דְּבַר הַחֲלוֹם הַזֶּה נִכְנַס הַרְבֵּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָיָה קָשֶׁה בְּעֵינָיו לַעֲשׂוֹת זאת
וְהָלַךְ יוֹתֵר אֶל הַשְּׁתִיָּה
וְחָלַם לוֹ יוֹתֵר הַחֲלוֹם הַנַּ”ל כַּמָּה פְּעָמִים, וּבִלְבֵּל אוֹתוֹ מְאד
פַּעַם אַחַת הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בַּחֲלוֹם
אִם אַתָּה רוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה כַּנַּ”ל!”
(מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו)
***
גם במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מבין את עומקו של כוח החלום ומתניע חלק עיקרי בסיפור על ידי חלומות. כששר המשקים ושר האופים קמים בבוקר אחרי שחלמו את חלומותיהם, הם קמים זועפים משום שהחלום אינו נותן להם מנוחה. כך גם פרעה. רובנו יכולים לבטל תחושות אחרי לילה של חלומות ולומר “זה בסך הכל חלום”, עם זאת כשהחלום ממשי, הוא לא נותן לנו מנוחה, והוא גורם לנו להסתכל על המציאות ועל האנשים המצויים בחלום באופן שונה לחלוטין. המציאות והסביבה עוברים הזרה אחרי חלום.
***
“בזמן שבו האדם עוצם את עיניו מכבל ה’מציאותי’ הוא יכול להיפתח אל ה’ממשי’. פעמים רבות אנו יכולים לחוש שעל אף שהחלום איננו עובדתי, הרי הוא הוויה ממשית עבורנו” (הרב שג”ר).
היכולת שלנו לחלום חלומות נטועה בזיקה שלנו למשאבים העמוקים שבנו, לנשמה, לראייה העמוקה והרחבה יותר של עצמנו ושל המציאות. אדם ללא חלומות עלול להיכנס לייאוש ועייפות, החלום כאמור, יכול להניע אותנו ולהזיז אותנו ממקומנו להארה ותהליך של יציאה מחושך לאור. “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים”, הגאולה היא לא חלום שמתגשם, הגאולה היא מציאות שהופכת להיות חלום. פרסום הנס של חנוכה, הוא פרסום החלום של הגאולה.

(מתוך הספר “להאיר את הפתחים”, של הרב שג”ר).

No automatic alt text available.

החלק החסר

(בעקבות הכתבות של עקיבא נוביק על הדתל”שים)
***
אחת התובנות הכי משמעותיות בעולם הפנימי שלי היו ההבנה שאין בי היכולת לרדוף אחרי כל המצוות. כשהתודעה המובילה היא להצליח לקיים את כל תרי”ג המצוות, אנחנו יוצרים מציאות של רדיפה, כמו שאמר איש היער לבן המלך שהתחלף “חֲדַל לְךָ לִרְדּף אַחֲרֵי הָעֲווֹנוֹת!
רַק הָעֲווֹנוֹת שֶׁלְּךָ הֵם מוֹלִיכִים אוֹתְךָ כָּךְ…וְעַתָּה חֲדַל לְךָ מִלְּרָדְפָם”.
***
מסופר על מלך שהיה לו משרת שמח מאד. שמח מדי. המלך רטן ולא הבין איך המשרת שמח כל-כך ורצה לגלות את סודו. יועץ המלך הסביר למלך שאותו משרת נמצא מחוץ למעגל שכולנו נמצאים בו, מעגל ה-99. בשביל להכניס את אותו משרת עליז למעגל ה-99, זממו המלך והיועץ להניח בפתח ביתו של המשרת שק ובתוכו 99 מטבעות זהב. המשרת מצא את השק ופיזר את מטבעות הזהב על שולחנו בערימות של עשר, ואז גילה שחסר מטבע אחד. מיד צעק “שדדו אותי!”, ומאז ואילך הכניס עצמו לטרדות איך להשיג את המטבע המאה. אותו משרת כבר לא היה שמח יותר.
***
כשזה מגיע להלכה החינוך הדתי והחברה הדתית הרבה פעמים מאד מתקשים לקבל תהליכים. מהרגע שחסר מטבע אחד, מתחילים לצוף הפחדים והדאגות. הרבה אנשים שבחרו להיות דתל”שים, הרגישו שהם בתוך מעגל ה-99 של המצוות. הם (ואני בתוכם) הרגישו שכל עוד הם לא שומרים תרי”ג מצוות, משהו פגום אצלם, שהחלק החסר הוא זה שתמיד בולט, ומה שכן קיים ושלם הוא אף-פעם לא מספיק טוב.
***
ההבחנה בין דתיים לחוזרים בתשובה נטועה בצורת ההתבוננות. הרבה מאיתנו הדתיים מתבוננים לרוב על החלק החסר, מה עוד לא השגתי, איפה אני עוד חלש. כשחוזרים בתשובה יש הסתכלות בריאה יותר על החלק השלם, על התהליך “וואללה אחי, פעם ראשונה ששמתי פלטה בשבת, אבל את הטלוויזיה השארתי דלוקה”. לרוב התגובה שלנו למקרה כזה תהיה חיזוק חיובי.
***
כשלמדתי בישיבה, למדתי הכל חוץ מהלכה. לימוד הלכה תמיד הציף בי את הקולות של מעגל ה-99, כמה אני לא מספיק טוב, כמה אני “לא מספיק דתי”. לכן התמקדתי בקבלה, בחסידות, במקומות שבהם אני יכול להעמיק, להתחבר, להרגיש אהוב ולא פגום. תמיד הרגשתי מחובר לתורה ולעומקה, גם כשפחות שמרתי הלכה, לכן מעולם לא הורדתי את הכיפה.
לאחרונה החזרתי לתפילה שלי את התחנון, היכולת לומר “אשמנו בגדנו”. עד עכשיו זה תמיד הרגיש לי מאד תוקפני וביקורתי, הרגשתי שזה מוריד אותי, היום אני אומר את זה והקול שעולה בי הוא “כמה צמחתי, וכמה עוד יש לי לצמוח, ברוך השם”.

*הנה טקסט מופלא של מניטו שהעליתי פה בעבר, ומראה באופן נורא בהיר את ההבדלים בין ההתבוננות על החלק החסר, לבין ההתבוננות על החלק השלם.

Image may contain: text

יומולדת 31 – דרך

פוסט יומולדת 31. ב’ כסליו.
***
התלבטתי הרבה אם לכתוב את מה שאני הולך לכתוב. בייחוד כי זה כאב גדול מנשוא להרבה בחורים ובחורות יקרים ויקרות. אבל אני תקווה שמעט מן האור יגרש הרבה חושך.

 

מעולם לא כתבתי כאן על הרווקות שלי.
כיאה לגיל הזה, נראה שהיא הדבר הראשון שמתדפק על דלתי הלב כשבאים לעשות חשבון נפש. פעם היו שם המון בדידות, המון כאב, המון ציפייה לישועה, המון מחשבות על עצמי, על העולם ועל אלוהים.
היום אני יכול להגיד בפה מלא ולב שמח:
הרווקות המאוחרת היא המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל.
***
את הדרך שעשיתי כדי לומר דבר כזה, קשה לתאר. את הכלים שרכשתי בדרך גם קשה לתאר. אין דבר כזה “להגיע”, אנחנו כל הזמן בדרך. היכולת שלנו לנגן ניגון, היא היכולת לפרוט על הגיטרה פעם אחת למעלה, ופעם אחת למטה, להיות בקיאים ברצוא ושוב. היום אני כבר מתחיל לראות בעיניים איך כל משבר הוא הזדמנות, וכל רצוא מביא איתו את ה-שוב. היום אני יודע שאני ב’דרך’ :
וזֶה הַדֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים הַשֵּׁם יב”ק,
כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים יב”ק עוֹלֶה דֶּרֶךְ (ליקוטי מוהר”ן תורה ו’).
היום אני יודע שאם אני נבהל ופוחד סימן ששכחתי את הדרך בבחינת “רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק”(אביתר בנאי), בחינת “נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו”(מתוך התפילה).
אני כבר מתחיל להבין איך יכול להיות ש”יש יופי כזה שאפשר לראות רק בסוף שמונה שורות” (נעמי חשמונאי). ואיך זה שיום אחד הלילה כיום יאיר, והזדונות נהפכים לזכויות.
אני בלב שלם מבין איך ימי נעוריי, הימים שעברו עליי בחושך חוזרים אל הקדושה (תפילה לאחר תיקון הכללי), וכל מה שאני עובר בדרך הופך חולשה לעוצמה גדולה (אביתר בנאי).
***
את כל זה אני מבין היום, אבל לא הגעתי, כי אין דבר כזה להגיע. אני תמיד בדרך, כי רק הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף (אביתר בנאי).
כולי הודיה לה’ יתברך שנתן לי את מתנת הרווקות שגרמה לי לצאת למסע של אי-נוחות, ולקנות לעצמי כלים לעבודה פנימית שמאפשרים לי לנשום בתוך כל סערות החיים.
תודה להשם שדחק אותי לפינה והכריח אותי לבחור בחיים.