היום יום שלנו רצוף עליות וירידות. מי שיקשיב לנפש שלו, ישים לב שהיא משתנה ללא הרף. אולי אלפי פעמים ביום. רגשות ותחושות זזות בתוכנו כל שניה. התנועה והשינוי הם הדבר הכי יציב בנפש.
רצוא ושוב.
עליות וירידות.
להיות בקי ברצוא ושוב (ליקוטי מוהרן תורה ו’) פירושו להיות רגיש לעליות והירידות הללו, אבל לא בהכרח ללכת אחריהן. אלא לדעת להיות איש חיל כלשונו של רבינו, ובכל עליה וכל ירידה, למצוא שם את השם, למצוא שם איזו נקודת אור קטנה. אבל אמיתית. אל תעבדו על עצמכם בזה כי זה יתנקם בכם. מי שיעשה לעצמו הנחות ויפמפם לעצמו משפטי ‘תחשוב טוב יהיה טוב’ יכול ללכת לאבדון מזה. תהיו אמיתיים. מה באמת טוב פה עכשיו. אבל באמת. איזה מעט טוב יש בשחור שאני נמצא בו כרגע. רק מעט דמעט אבל מעט שאני יכול לחתום עליו. שאי אפשר להזיז אותי ממנו.
מה העניין של זה. הרי הירידה היא ירידה. והיא קשה או כואבת או סתם מעיקה. זו ירידה. אין לנו עניין לצייר ירידה בתור משהו אחר. כי זה אולי יהיה קצת לשקר לעצמנו.
ירידה זו ירידה.
נפילה היא חלק מהסיסטם. לפעמים קשה וכואב.
אבל העניין הוא למצוא מעט טוב. רק מעט טוב.
רבינו אומר שיש אנשים שאיבדו את חייהם כי לא הסכימו לשמוח גם במעט טוב.
איבדו את חייהם אשכרה.
רק בגלל מעט טוב.
יש כאלה שגם עם הרבה טוב איבדו את חייהם.
המעט טוב הזה הוא כמו נס פח השמן.
אם משתמשים בו נכון הוא יכול להאיר לי את כל השבוע.
רק אם יודעים למצוא אותו בין השברים, להשקיע רגע, לנקות מעליו את כל הלכלוך, האינטרסים, הביקורת העצמית, ולזקק ממנו מעט טוב צרוף.מעט טוב שיספק לי הרבה אוויר לנשימה.
רק מעט.
צעד קטן.
אז למה המתנה?
כי את המעט טוב לפעמים לוקח זמן למצוא. ואפשר לאבד סבלנות. צריך גם ללמוד להיות בחושך בלי לפחד. בלי להיבהל. בלי להסתכל על השעוו כל שניה ולשאול ‘נו מתי יש מעט טוב? מתי יוצאים מכאן?’.
אדם גם צריך ללמוד לנשום בחושך. להתחזק באמונה. לדעת שאיפשהו יש פה מעט טוב. ישנו בודאי. חייב להיות.
ואני עוד לא רואה אותו כרגע.
עוד מעט.
עוד מעט טוב.
עוד מעט אמצא את המעט טוב שבי.
ההמתנה בחושך, הגעגוע למעט טוב הזה.
מוסיפים אמונה. מוסיפים ניגון חרישי.
אזמרה לאלוקיי בעודי.
בעוד שלי.
במעט טוב שבי.
אזמרה.

פוסט יומולדת 31. ב’ כסליו.
***
התלבטתי הרבה אם לכתוב את מה שאני הולך לכתוב. בייחוד כי זה כאב גדול מנשוא להרבה בחורים ובחורות יקרים ויקרות. אבל אני תקווה שמעט מן האור יגרש הרבה חושך.

מעולם לא כתבתי כאן על הרווקות שלי.
כיאה לגיל הזה, נראה שהיא הדבר הראשון שמתדפק על דלתי הלב כשבאים לעשות חשבון נפש. פעם היו שם המון בדידות, המון כאב, המון ציפייה לישועה, המון מחשבות על עצמי, על העולם ועל אלוהים.
היום אני יכול להגיד בפה מלא ולב שמח:
הרווקות המאוחרת היא המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לקבל.
***
את הדרך שעשיתי כדי לומר דבר כזה, קשה לתאר. את הכלים שרכשתי בדרך גם קשה לתאר. אין דבר כזה “להגיע”, אנחנו כל הזמן בדרך. היכולת שלנו לנגן ניגון, היא היכולת לפרוט על הגיטרה פעם אחת למעלה, ופעם אחת למטה, להיות בקיאים ברצוא ושוב. היום אני כבר מתחיל לראות בעיניים איך כל משבר הוא הזדמנות, וכל רצוא מביא איתו את ה-שוב. היום אני יודע שאני ב’דרך’ :
וזֶה הַדֶּרֶךְ הוּא בְּחִינַת שְׁתֵּי פְּעָמִים הַשֵּׁם יב”ק,
כִּי שְׁתֵּי פְּעָמִים יב”ק עוֹלֶה דֶּרֶךְ (ליקוטי מוהר”ן תורה ו’).
היום אני יודע שאם אני נבהל ופוחד סימן ששכחתי את הדרך בבחינת “רחוקה מהבית, השביל לחזור נמחק”(אביתר בנאי), בחינת “נבהלה נפשנו מרוב עצבוננו”(מתוך התפילה).
אני כבר מתחיל להבין איך יכול להיות ש”יש יופי כזה שאפשר לראות רק בסוף שמונה שורות” (נעמי חשמונאי). ואיך זה שיום אחד הלילה כיום יאיר, והזדונות נהפכים לזכויות.
אני בלב שלם מבין איך ימי נעוריי, הימים שעברו עליי בחושך חוזרים אל הקדושה (תפילה לאחר תיקון הכללי), וכל מה שאני עובר בדרך הופך חולשה לעוצמה גדולה (אביתר בנאי).
***
את כל זה אני מבין היום, אבל לא הגעתי, כי אין דבר כזה להגיע. אני תמיד בדרך, כי רק הגוף יש לו סוף, הנשמה אין לה סוף (אביתר בנאי).
כולי הודיה לה’ יתברך שנתן לי את מתנת הרווקות שגרמה לי לצאת למסע של אי-נוחות, ולקנות לעצמי כלים לעבודה פנימית שמאפשרים לי לנשום בתוך כל סערות החיים.
תודה להשם שדחק אותי לפינה והכריח אותי לבחור בחיים.

ליל הסדר הוא הלילה שבו קורה החיבור המיידי, ההתאהבות ממבט ראשון, ה’ פוסח על דלתות בני ישראל, ואנחנו מדלגים באהבה גדולה (בבחינת “דגלו עלי אהבה” ובבחינת “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים”) הישר אל חיק השמים באמונה גדולה ובזרוע נטויה. ים סוף נקרע לשניים, ואנחנו לא נשארים אדישים, שרים שירה הפורצת מעומק ליבותינו ומבטאת את גדול האמונה והידיעה את ה’ “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו…אשירה לה’ כי גאה גאה…זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו”. זוהי העלייה הגדולה ביותר השמימה בסולם המפורסם של ישראל סבא.
**
ומה השלב הבא אחרי העלייה? “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ו-י-ו-ר-ד-י-ם בו”. בתקופה שבין יציאת מצרים בפסח, למתן תורה בשבועות אנחנו מנסים להוריד את עצמנו לקרקע אחרי ה-“היי” המטורף שחווינו בלילה ההוא. שימו לב שבספירת העומר אנחנו מתחילים בספירה העליונה ביותר (מתוך 7 הספירות התחתונות), ויורדים מטה שלב אחר שלב, לאט לאט ובזהירות (אגב שימו לב לדמיון בין – מספרים, וספירות קבליות). אחת מן העבודות העיקריות של היהודי היא לא אחרת מאשר להביא לידי ביטוי את האלוקות בעולם הזה. להופיע את האינסוף בתוך הסוף, את הכלל הגדול ביותר, אל תוך הפרטים הקטנים ביותר.
**
זו העבודה שלנו בין פסח לשבועות. היכולת שלנו להוריד את האור שקיבלנו, ולבנות לו כלים מדוייקים וארציים שיכילו אותו. בליקוטי מוהר”ן תורה ו’ כותב ר’ נחמן – “וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת
הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב”.
כלומר, ההתעלות הרוחנית הגדולה, המפץ הגדול האמוני הזה, זה דבר מופלא ועצום, אבל כשאין לכך ביטוי שחוזר לקרקע, ששב לחיים הארציים של העולם הזה, לפשטות האנושית של אכילה, שתיה, שינה וכו’, האור הזה הוא חסר, דווקא משום שהוא גבוה מדי. והבן.

נ.ב.
אני לא באמת מבין את הכוונות שיש בתמונה הזו. אבל תודו שזה יפה.