“ועיקר חיי האדם היא השמחה” (אוצר המכתבים, הרב יוסף משאש).

ר”ח אלול ממש בפתח, והנה מתחילים את כל הסאגה העמוסה לעייפה שמתחדשת בכל שנה. אני חושב שלמרבית האנשים חודש אלול עם כובד הראש וכובד הנפש המתלווים אליו לא תמיד באים בטוב. כמו שאומר יוסף בסרט האושפיזין :”נפלת עלינו כבד משה”.
למי באמת יש כוח לכל רגשות האשמה האלה, להיזכר בדברים הרעים שעשיתי? מי נהנה להרגיש רע עם עצמו? מי אוהב לפשפש במעשיו ולמצוא שם מעשים ומחשבות רקובים ומסריחים? ובכן, מסתבר שלא מעט אנשים עושים את זה. משום מה יש לנו איזו תפיסה שפסטיבל הכבדות הרגשית והמלנכוליה המצפונית הזו היא איזה משהו שמזכך את הנפש וגואל אותנו מייסורים לקראת השנה החדשה. בתכלס, מי מאיתנו לא משתשעשע בהצטלבות ומיסה מדי כמה זמן? להמשיך לקרוא ←

בכל פעם שהלב קצת מתכופף ונשחק, מגיע ראש חודש, ופתאום אני נזכר שאפשר להתחדש. פתאום הלבנה החשוכה יכולה לחזור ולהאיר. כמה משונה. התחדשות יכולה לקרות פעם בשנה בראש השנה. היא יכולה לקרות פעם בחודש כמו היום, או פעם בשבוע כמו אתמול. אבל בעצם גם פעם בחודש זו רק תזכורת, כי להתחדש אפשר גם בכל יום. ואפילו בכל רגע ורגע.
“ואמר שהיה מתחיל כמה פעמים ביום אחד…
ואפילו ביום אחד צריך לחזק את עצמו כמה פעמים,
ולהתחיל בכל פעם מחדש”
(שיחות הר”ן מח’)

לא את הכל אפשר לפתור ביום אחד. צריך לעשות צעד אחר צעד, ולהוסיף אור לאט לאט, שנאמר “זה בנקודות הקטנות במילות עידוד”. שכל המוסיף מעט מן האור בכל יום, מצליח לגרש את החושך, שנאמר “שוטף אותו ממני, מתיר אותי ממנו, מפורר אותו כל בוקר קצת”.
ועל כן, צריך אדם להגביר אצלו את הטוב במידה מדודה ומתונה, ובכל פעם יתקן קצת, שלא יפיל את עצמו במטלות גדולות שלא יעמוד בהן, שנאמר “יש מגירות שעדיין אנ’לא פותח, עד שיוסיף בי אור”.
ולזכור, תמיד לזכור, שגם כשקשה ונלחמים בקרבות שנראים לנו מתישים וקטנים, וגם אם מסביב יש הרבה חושך, יש תמיד נקודה טובה שצריך לראות, שנאמר “איזה קרב אלוהים אדירים איזה קרב, בין הבור למים, לפחות יש פה קרב, לפחות יש מים, פעם היה רק בור!”.
ולהאמין רק להאמין בכל יום, שגם אם הטוב מוסתר, הוא נמצא שם בעמקי הנשמה, ולא בכאילו, ולא באופטימיות נאיבית שנתפסת בעיני אחרים כשטות ילדותית, שנאמר “במקור שלי אני טוב גמור אבא, ושם אני מאמין לעצמי”.