ספירת הכתר היא העליונה מכל הספירות. הספירה הסתומה ביותר, הנעלמת, הטמירה והגנוזה שאין לפה מה לדבר בה. כל תמלול בעבורה הוא צמצום. הכתר הוא החמקמק הזה שאי אפשר להגדיר אותו במילים, נעלם מעיננו.
מחד, הכתר הוא פסגת החיים, הדבר הכי נשגב ולא נתפס. מצד שני, הוא גם הדחף הכי בסיסי ונמוך לחיים. הרצון הקמאי הזה לחיות בסיסית. המקום שלא מוגדר ומתומלל באופן רציף ותודעתי. המקום שמתעורר לכוח חיות עצום במצבי הישרדות. הצורה הכי פשוטה של החיים – הנשימה.
הנשימה היא ה-רצון לחיים.
ולמה הנשימה היא הכתר? כי היא תמיד שם גם בלי שאנחנו רואים אותה. תמיד מתלווה באופן טבעי שנסתר מעינינו. היא כל הזמן שם, וכל הזמן מעידה על עצם היותנו חיים. שנאמר – חי ונושם.
לפעמים הדבר הכי הכי גבוה ועמוק, הוא דווקא הדבר הכי הכי פשוט. הנשימה הזו, היא דבר כל כך חיובי וחיוני. היא פלא גדול. וכל מה שמתווסף לחיים שלנו – כל החלומות והשאיפות, הפחדים והחששות, המתחים והבלבולים – כל אלו הם עולמות שלמים שמושתתים על אותה נשימה פשוטה. בלעדי הנשימה, כל אלו לא קיימים.
מהי חזרה בתשובה?
בעיניי חזרה בתשובה איננה התאמת עצמי לאידאות המולבשים עליי מלמעלה. היא איננה דחיקת החיות שלי עבור ה-משהו הגדול ממני שעליי להקריב לו את מנת האיפוק היומי שלי.
החזרה בתשובה שלי היא – קודם כל לנשום. הרצון הכי בסיסי ונמוך שלי, ועם זאת הרצון הכי גבוה והתשוקה לחיים ולמלאות.
לעתים, דווקא כשנוגעים בנקודה הפשוטה הזו, איזה עול של אחריות כבד שרבץ על כתפינו הרבה זמן פתאום מתמוגג. פתאום כל האידאולוגיות והמוסר שכל כך חשוב לעמוד בשורותיהם, מתרככים ומקבלים פרופורציה. פתאום אני לא חייב להכניס את עצמי לקטגוריות ומגירות ולהרגיש שצפוף לי שם. אני יכול לקרוא קריאת שמע על המיטה, כמו ילד שמבקש מאלוהיו שישמור עליו מהמפלצות שמתחת למיטה.
פתאום אני יכול להיות כמו שאני. ככה.
*
“וְאָמַר: עוֹד יִהְיֶה זְמַן שֶׁמִּי שֶׁיִּהְיֶה אִישׁ כָּשֵׁר פָּשׁוּט, יִהְיֶה חִדּוּשׁ גָּדוֹל כְּמוֹ הַבַּעַל־שֵׁם־טוֹב זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה” (שיחות הר”ן לו’)