בשביל לצאת ממצרים, חייבים להבין מה המצרים שלי.
אז מה המצרים שלך?

תחשבו שכואבת לכם איזו נקודה בגב, או ברגל נניח, ואתם הולכים לרופא והוא מבקש מכם לעשות תנועות, מתחיל ללחוץ ברחבי השטח, ושואל אתכם – כואב? וכאן, כואב? ואז הוא מגיע לנקודה ששם ממש כואב. אחחחח. זה כואב! או קיי מעולה, אומר הרופא, וניגש לתת לכם מרשם לתרופה או משחה.
מה קרה כאן בדיוק?
בכדי לרפא צריך לדעת איפה כואב *בדיוק*.
וכמו בגוף, כך גם בנפש.
שורש החירות שלנו נעוץ בשורש החסרון שלנו.
המקום שבו אני הכי חסר, הוא המקום שבו הגעגוע שלי לגאולה הכי עמוק. ושם, דווקא שם, פוטנציאל היציאה ממצרים הכי גדול.

בבריאת העולם התורה מספרת לנו שהכל מתחיל בחושך, היעדר אור, חסרון. רק אחר כך השם יתברך יוצק אור לתוך החושך. לא סתם ביהדות היום מתחיל מהלילה. הלילה הוא ההתחלה, הוא הצמצום וההיעדר. החושך הוא הכלי שאליו יוצקים את האור. לכן, כל קושי, כאב, תקופה קשה שלנו, היא בעצם הכנה ובניית כלי לאור שיבוא אחר כך.

אז איך אני יוצא ממצרים?
קודם כל עליי לשאול את עצמי, מה המצרים שלי? איפה אני הכי רגיש. מתי אני הכי קופץ, מכעס, מכאב. שם, דייקא שם, הוא סוד המצרים שלי. אדם צועק את שחסר לו. תבדוק איפה אתה צועק. ככל שאדע לדייק את החסרון שלי, כך אוכל אחר כך לדייק גם את האור שיבוא אחריו, וכך הגאולה תהיה עמוקה יותר.

למשל יש אנשים שברגע שמתחילים לדבר על רגשות, הם נאטמים ונסגרים. מה חסר לאדם כזה? כלים לשיח, יצירת אינטימיות. או אדם שלא מסוגל להיות לבד וכל הזמן עם אנשים, למה אדם כזה זקוק? להתבודדות, ליצירת עצמאות, לפגוש את עצמו. וכן הלאה.

זה נכון גם ברמה הפרטית, וגם ברמה הלאומית.

אז מה המצרים שלכם?

אחד היסודות העמוקים ביותר ביהדות הוא עקרון השמיטה. היכולת להרפות.
אחת העבודות היותר חשובות לקראת פסח היא היפטרות ממותרות ודברים שאני לא צריך יותר. להשיל מעליי לבושים ישנים שהם כבר לא אני. לצאת מההתנהגויות וההרגלים שפיתחתי לצורך שעה, והמשכתי בהם על אוטומט בלי לשים לב שאני כבר לא צריך להם.
יציאה ממצרים משמעותה לידה מחדש. אני היום ילידתך. לא סתם אנחנו עושים הכל זכר ליציאת מצרים. זו לא איזו התרפקות נוסטלגית על העבר. כל אירוע היסטורי שקורה בעם היהודי הוא אירוע שממשיך לקרות כל יום, כל רגע. פרעה יושב לנו בעורף כל יום ודואג להזכיר לנו שאנחנו לא ראויים להיות באמת. לא באמת מסוגלים. הוא סותם לנו את הפה ומזכיר לנו כמה אנחנו חלשים, קטנים, סה״כ עבדים. ואנחנו, תפקידנו להשמיע קול, להאמין שאנחנו ראויים להיגאל. להתפלל על זה. לשיר על זה. לצאת ממצרים כל יום מחדש.
ועכשיו, אנחנו במצרים. לקחו לנו הכל. את חופש התנועה, את הפרנסה, את החו”ל לקחו לנו, את החברים, את המשפחה, נשארנו רק אנחנו עם עצמנו. לקחו לנו הכל. מלמדים אותנו להרפות. מלמדים אותנו להיות חופשיים מבפנים. כמו נתן שרנסקי שישב בכלא הרוסי במקום הכי לא חופשי בעולם וכל יום הזכיר לעצמו למה הוא פה, ולמה דווקא הוא חופשי יותר מהסוהרים שלו ומהשופטים ששמו אותו שם.
חירות היא עניין פנימי. אין לה שום קשר במה שיש לי או אין לי. אי אפשר לקנות חירות בכסף. עקרון השמיטה בא אלינו ביג טיים ואומר לנו, תרפו, תרפו מכל מה שידעתם עד עכשיו. תחשבו שוב. הרפו ודעו את השם.
אין לנו על מי להישען.
אין.
הוירוס הזה מזכיר לנו את הפסוק שמבטא את היהירות האנושית העמוקה ביותר ‘ואני אמרתי בשלווי, בל אמוט לעולם’.
נדמה לנו שאנחנו מנהלים את העולם.
אבל בעצם אנחנו עבדים. עבדים לעוצמה, עבדים לכסף, עבדים לחלקים המפוחדים בתוכנו שתמיד מזכירים לנו שהנה, עד כאן אנחנו מסוגלים, מכאן והלאה זה ליחידי סגולה. מהשלב הבא אנחנו כבר מודרים. זו מנת חלקם של המוצלחים. לא שלי.
יציאת מצרים, משמעותה להאמין בעצמי.
להאמין שאני ראוי.
ראוי לשפע, ראוי לאהבה.
ראוי לגאולה.
ראוי לחירות.
ועוד היד נטויה.
שנזכה
⁦❤️⁩

(בהשראת שיעור הכנה לפסח של רות יאיר נוסבאום)

חכם,  רשע ותם, מילא, אבל מה פירוש שאינו יודע לשאול? איך חשבו על סיווג כל כך לא סטריאוטיפי כמו האחרים?
בהתבוננות פשוטה בהגדה יש המון עניין בשאלות. יש ארבע קושיות, יש שיר שכולו שאלות ‘אחד מי יודע? ‘, ובכלל ההנחיה המפורסמת להורים היא לגרום לילדים לשאול שאלות. מה יש בשאלה שכל כך חשוב?
**
אחת הטעויות הנפוצות היא שיש מחשבה אווילית שלדתיים יש תשובות, או שחוזר בתשובה זה אדם שמצא תשובות לשאלות שלו. אז לא. לדתיים (או עובדי השם) יש דווקא הרבה פעמים יותר שאלות, ויעידו מי ששירתו בצבא עם בייניש”ים.
בתורה יב’ בליקוטי מוהרן תניינא, רבינו אומר שכשאדם במצוקה ואינו מרגיש שם את ה’ יתברך הוא צריך לצעוק לחלל שאלה אחת: איה??

” וּכְשֶׁאָדָם נוֹפֵל לְשָׁם, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים וַאֲזַי מְבַקֵּשׁ וְצוֹעֵק אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְזֶה בְּעַצְמוֹ תִּקּוּנוֹ כִּי חוֹזֵר וְשָׁב אֶל הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה”

העניין הוא שתשובה היא תמיד שלב ביניים אל השאלה הבאה. את אלוהים אי אפשר באמת לתפוס, ואת עצמנו גם אי אפשר באמת לתפוס. אם נישאר בתשובה יותר מדי סימן שאיבדנו את התנועה והחיות. לכן אדם צריך לעשות כל הזמן תשובה על התשובה הראשונה, כדי להמשיך לנוע. ומה באמת עושים כשחוזרים בתשובה? שואלים שאלות.
**
אם כן, אחד מארבעת הבנים הוא זה שאינו יודע לשאול. ואולי יותר משלושת האחרים, ראוי שניתן לו הכי הרבה תשומת לב, כי לשאול שאלות עמוקות זו אמנות, ואם נקדיש זמן ומחשבה איך ללמד לשאול שאלות, אולי גם נדע בעצמנו לשאול, ובכך נחייה עצמנו בחיות עמוקה יותר.

פסח – מה עושים כשהדיבור בגלות?
**
“הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק” (אביתר בנאי).
**
משה רבנו, האיש העצום הזה, מרגיש חסר אונים כשהוא מנסה להביע את עצמו. התחושה הפנימית שלו היא שהדיבור שלו לא מדוייק, שהוא לא חוצה את החסמים האנושיים, לא מפיל את המחיצות הנדרשות, ולא חודר ללבבות הרצויים. “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם” (שמות ו’, יב’). כמה תסכול יש במשפט הזה שזועק חוסר אונים ואומר במילים אחרות “הי, מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי?” (איפה הילד). הבדידות העמוקה הזו של משה, יכולה להיגאל רק על ידי דיבור מדוייק יותר.
**
“עוד שמעתי מפי הנ”ל שכמה פעמים נכנס אליו ורצה לדבר עמו, ולא היה יכול לפתח פיו לדבר לפניו מה שבלבו…ואחר כך אמר לו: העקר הוא הדבור. שעל ידי הדבור יכולין לכבש הכל ולנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן רלב’).
**
המלחמה העיקשת בין משה “כבד הפה” לבין פרעה “כבד הלב”, מסתיימת בניצחון המרשים של יציאת מצרים. פתאום הסכר נפרץ ודיבורו של משה מגיע לנמענים שבהם כל כך השתוקק לגעת – פרעה, ועם ישראל. על-כן, יציאת מצרים וחג הפסח הם לא רק היציאה הפיסית של בני ישראל מעבדות לחירות, אלא גם היציאה של הדיבור מהגלות. האר”י ז”ל מסביר שמצרים מסמלים את מיצרי הגרון ושמו של פרעה מעיד על המילה “עורף”, דהיינו אחורי הגרון, שם הדיבור נתקע.
“ובראש חודש ניסן שהתחיל כבר הגאולה להדיבור….ומזה בא תפילה שעומד לפני המלך כמו שנאמר ‘ה’ שפתי תפתח’, ועל זה אמרו ‘ואין שיחה אלא תפילה’…שאז בא זמן שיצא הדיבור מגלות כמו שכתוב בספרים הקדושים פסח- פה סח, והיינו שאז נפתח פיהם לומר שירה על הים” (פרי צדיק, ר’ צדוק הכהן מלובלין). ומכאן מגיע הציווי הפשוט הזה של חז”ל ל-ס-פ-ר ביציאת במצרים, על-מנת לפתוח את הדיבור ולגאול אותו מגלותו ומתקיעותו.
**
זה הזכיר לי את אחת הסצנות המלחיצות בסרט מאטריקס כשניאו דורש את זכות שיחת הטלפון עם עורך-הדין שלו. בתגובה לכך עונה לו הסוכן “מה תועיל לך שיחת טלפון, אם אינך יכול לדבר?”

אתמול בסוף הטיול בצפון (עם כל ישראל), אמרתי לעצמי, שאולי אם לא פתחתי עד עכשיו שיחות הר”ן, לפחות עכשיו אני אפתח. שלא אומר לעצמי שהבאתי את הספר סתם. הנה – טפיחה על השכם – פתחתי!

שיחה תכג:

“מֵעִנְיַן קְצָת אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְקָרְבִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַחַר כָּךְ מִתְרַחֲקִין עָנָה וְאָמַר: אַף עַל פִּי כֵן יָקָר אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ, אַף לְפִי שָׁעָה!
אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ. נַעֲשֶׂה מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, חַס וְשָׁלוֹם.
וְאָמַר הֲלא עַל שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה נֶאֱמַר: “לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ”
וְמובא בַּמִּדְרָשׁ: “מַהוּ בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ? אֶלָּא שֶׁבָּעַיִן הַשֵּׁנִית כְּבָר הָיוּ מִסְתַּכְּלִין עַל הָעֵגֶל”. נִמְצָא שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה כְּבָר הָיָה דַּעְתָּם לִפְרשׁ חַס וְשָׁלוֹם
וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְאד הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ…”

בעולם הקנייני-חומרי אנחנו מחפשים תוצאות, מחפשים לכמת ולמדוד, כמה הצלחנו, מה השגנו וכמה כסף הרווחנו מזה. בעולם האמוני, יש ערך בלתי נדלה לרצון עצמו, באותו רגע קט, גם כשהוא מגיע בלי תוצאות. הכיסופים והגעגועים. המדרש שר’ נחמן מביא פה הוא לא פחות מקטסטרופלי. איך יכול להיות שבשעה שבני ישראל היו במתן תורה, הם כבר פזלו לעגל, ועדיין ההתלבבות הזו רק באחת מהעיניים כל-כך יקרה לפני השם יתברך?

אבל, אם נקרא את שיר השירים, ההמנון של פסח, נראה שעיקר הסיפור הוא דווקא המתח הבלתי פתור, הגעגועים כמעט ללא מפגש, התחושה ששוב ושוב, אתה מנסה להגיע, שואף, מתגעגע, מחפש והנה זה כמעט…ואז זה כבר לא. אבל בעצם, בשפה המטריאליסטית, גם עין אחת יקרה מאד…

חבר יקר, הוציא ספר ביכורים, והוא מקסים, והוא מזמין, והוא מיוחד, ואני לא מבין בשירה, אבל בימים שאני מבין מה אני קורא, הלב מתחמם. גם הוא כתב על שיר השירים, וסיכם אותו באופן מופלא בשלוש שורות, בשיר על אותו מתח אירוטי בלתי נדלה…

[שם הספר: מדבר עם הבית /עמיחי חסון]

[]