המשמעות העמוקה של הבחירה הוא לא רק האפשרות לבחור מבין שתיים או שלוש אופציות המונחות לפנינו. זהו חופש הבחירה המפורסם.

אולם, הציווי על הבחירה בחיים, משמעותו העמוקה יותר, הוא ההרגש והידיעה הפנימיים שהבחירה שאני עושה מחוברת אליי בכל נימי נפשי. שאני הולך לקראתה בחדווה פנימית וידיעה עמוקה שאני עושה את הדבר הנכון עבורי.

לכל דבר בחיים יש פנים וחוץ. גם לחיים עצמם. יש למשל את ‘החלום האמריקאי’ שהוא תמונה ויזאולית מבחוץ על החיים. בית, אישה, שני ילדים וכלב. מסובב כל עלמין זה בעצם הרעיון, האידיאה כפי שהיא מתגלמת בחזיון אצל האדם. בתור בני אנוש אנחנו מסוגלים הרבה פעמים לראות את התגלמות הרעיון אצל האחר, ואז לעשות את הפעולה הרגשית הכי אנושית – לקנא.
כשאנחנו מקנאים, מה שבפועל אנחנו עושים זה לשכוח את ה’ממלא כל עלמין’. מבחוץ הדברים יכולים להיראות נוצצים, אבל אין לנו מושג מה קורה במרחב הסמוי מן העין. וכל פעם אנחנו מופתעים מחדש, ועדיין שוכחים להשקיע במרחב הפנימי הזה בעצמנו.

ט”ו באב הוא הזמן שבו הרבה מאיתנו מתעסקים בהשוואה. איפה אני ואיפה הם. אבל כמו שאומרים בשפה המקצועית – חייבים להשוות תפוחים לתפוחים. ואם אתה משווה תפוח לבננה, אז ההשוואה חלולה. אז אם משווים את החוץ שלהם לפנים שלי, הכשלון הוא מובנה משתי סיבות.
1. כי חוץ ופנים הם שני דברים שונים
2. כי אם היינו מסתכלים באמת פנימה, היינו משילים מעצמנו קליפות. וכשמשילים קליפות ונוגעים בבפנוכו של הלב, מגיעים למקום שבו השוואות לא מתחילות.
העולם הפנימי שלנו הוא מרחב אינסופי של רגש וחופש, מקום שלא מתעסק בהשוואות כי זה פשוט זר להן ברמה הכי עמוקה שיכולה להיות.

הבוקר פרסמתי קטע קצר משיחות הרן של ר’ נחמן:

שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ לְעִנְיַן הִתְחַזְּקוּת בִּתְפִלָּה, שֶׁאֲפִלּוּ אִם הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁהוּא, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק וִיאַמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְהִתְפַּלֵּל לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְאָמַר שֶׁיַּחֲשֹׁב בְּלִבּוֹ: הֲלֹא אִם אֲנִי רָחוֹק בְּעֵינַי מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ כָּל כָּךְ מֵחֲמַת רִבּוּי עֲווֹנוֹתַי, אִם כֵּן אַדְּרַבָּא עִקַּר שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יָדִי דַּיְקָא. כִּי הֲלֹא אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (כְּרִיתוֹת ו:): ‘כָּל תְּפִלָּה שֶׁאֵין בָּהּ מִתְּפִלַּת פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ תְּפִלָּה…’. וְאִם כֵּן אִם אֲנִי בְּעֵינַי כְּפוֹשֵׁעַ יִשְׂרָאֵל חַס וְשָׁלוֹם, אִם כֵּן אַדְּרַבָּא, כָּל שְׁלֵמוּת הַתְּפִלָּה עַל יָדִי דַּיְקָא וְכַנִּזְכָּר לְעֵיל.

ר’ נחמן מקפיד להחזיר אותנו כל הזמן לעולם הפנימי. בעולם החיצוני אני יכול להיחשב פושע, כי עשיתי כך וכך, ואיני ראוי ואיני כדאי. אבל בעולם הפנימי, אני תמיד רצוי, תמיד אהוב. בממלא כל עלמין הכל אפשרי והכל בר תיקון והכל חופשי וחי. משם אני צריך לצאת אל החוץ, משם אני צריך להגשים חלומות. אהבה היא לא רעיון שמיישמים. אהבה היא דבר פנימי לא מוסבר שנמצא בתוכנו כל הזמן ועלינו רק לחשוף אותו ולתת לו אפשרות להתגלות. אהבה היא מוחשית כמו איבר בגוף, אבל עדיין בלתי נתפסת וקשה לתמלל אותה. היא גם ממלא כל עלמין וגם מסובב כל עלמין.

טו באב שמח 🙂

סיפור החנוכה, לעומת פורים, לא היה יכול להיכתב בתנ”ך ע”פ מסכת יומא. חנוכה הוא החג של התורה שבעל-פה ו”דברים שבעל-פה, אין אתה רשאי לאומרם בכתב”.

שם הוי”ה הנכתב, נאסר להגייה בדיבור האדם. אמת הכתב היא האמת הדתית האובייקטיבית הנמצאת מחוץ לאדם, זו שאין אנו יכולים לדבר אותה, ואין אנו יכולים להבין מהותה בפנימיותינו. לכן אנו אומרים שם זה בשם אדנות.

אולם דברים שבע”פ לפי דברי ר’ צדוק הכהן מלובלין חשובים לא פחות מהכתב – “…יש בו חיותו מה שאין כן בכתב, אין בו חיות עוד. כי פעולת אדם…אין יכול להמשיך חיותו בנפעל ורק הדיבור שהוא מכוח רוח חיים שוב, יש בו מחיותו ולא בכתב”.