ויצא-וישלח

יעקב יוצא מבית הוריו חסר כל. אחיו החזק והמוצלח ממנו רודף אחריו ומתנכל אליו להורגו, ויעקב שאין לו כלים להתמודד מול עשיו פשוט בורח. אין בזה שום רע, זוהי ההשרדות הכי פשוטה.
אחרי שיעקב עובר את כל מה שעובר בדרך, הוא בונה אצלו קומה חדשה בנפש. עכשיו, אחרי שהקים משפחה, עבר קשיים ובנה כלים פנימיים להתמודד עם מצוקות הוא מוכן לפגוש את עשיו, הפעם לא ממקום השרדותי.
***
“אין לו לאדם כי אם אותו היום ואותו השעה שעומד בו, כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי” (ליקוטי מוהרן). ר’ נחמן מלמד אותנו שלכל נקודה בזמן יש לנו את הכלים המסוימים להתמודד איתם, יכול להיות שמחר יהיו לנו כלים אחרים לגמרי. בכל נקודה עלינו לבחון את הכלים האלו, ולראות מתי יש לנו כלים להתמודד ומתי אנחנו צריכים להבין ש-” יש מגירות שעדיין אני לא פותח עד שיוסיף בי אור”(אביתר בנאי) .
Image may contain: one or more people

פרשת תולדות

פרשת בר מצווה, ועדיין אפשר לקרוא ולשים לב לדברים חדשים!
המילים “זה” ו – “אנכי” חוזרים פעמיים במרחק קטן בפסוקים.
פעם רבקה ופעם עשיו. כל אחד ממקום אחר.

רבקה מבינה שיש תאומים בבטנה ואומרת לעצמה : “למה זה אנכי”. היא שואלת שאלה קיומית ממקום של תהייה גדולה, מה קורה איתי, מי אני ולמה אני…?
התשובה שלה “ותלך לדרוש את ה'” מביעה לעניות דעתי את הפניה, העתירה שגם נמצאת בפרשה, אל מה שמחוצה לנו, מחוץ לעולם, מחוץ לקיום הקטן והמצומצם האגואיסטי של האדם.

לעומתה עשיו משתמש במילים אלו בצורה אחרת:
ויבוא עשיו מן-השדה, והוא עייף. ויאמר עשיו אל-יעקוב,” הלעיטני נא מן-האדום האדום הזה–כי עייף, אנוכי”

האדום האדום ה-זה. עשיו מצביע על מה שיש עכשיו, הוא עייף ואין לו כוח עכשיו לחפירות. הוא רוצה את זה, זה, ומיד. אנכי עייף עכשיו, וזה מה שמשנה למה זה ‘לי’ בכורה? לא מעניין אותי מה יהיה אחר כך…גם ככה אני הולך למות. אנכי זה מה שחשוב.

רבקה מבינה שיש עוד קיום מלבדה, היא יודעת לחפש את זה מחוץ לנקודת המבט האישית שלה. עשיו נשאר בתוך ה’זה’ וה’אנכי’ לא מעניין אותו מה שיש בחוץ…הוא רוצה את העולם הזה, האדום אדום הזה, כאן ועכשיו כי אני עומד למות גם ככה…

לאהוב לאכול זה לא לאהוב ”
לאהוב לאכול זה לא אהבה
פשוט לועס דורס הורס נועץ נואף לועס ובולע

העולם הזה האדום האדום הזה”
(גנב – אביתר בנאי)