חוש הראייה בפרשת מקץ

שבע הפרות הרעות אוכלות את שבע הפרות הטובות עד ש’לא נודע כי באו אל קרבנה’. ר’ נתן מסביר שהרע לפעמים יכול להתגבר כל-כך, עד שהוא הופך להיות חזות הכל, עד שהאדם שוכח את הטוב שקדם לרע. לכן’ לא נודע כי באו אל קרבנה’, שהפרות הרעות והרזות אכלו את הפרות הטובות כאילו לא היו מעולם.
***
ממשיך ר’ נתן ומבהיר למה ליוסף היכולת לפתור ולתקן את חלומו הרע של פרעה:
“ותיקונו על ידי יוסף… בבחינת ‘בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין’, שיוסף בחינת צדיק האמת, עולה על העין, כי הוא סותם עיניו מלראות את זה העולם לגמרי, ואין לו שום הסתכלות בזה העולם אפילו כהרף עין. ועל כן נקרא ‘עלי עין’, כי הוא עולה על העין ועולה עליו”.
היכולת של יוסף היא לראות את עומק המציאות, את התכלית שאליה המציאות הולכת, ולא את המקומי הסופי. הוא לא הולך אחר עיניו (ולא תתורו אחרי לבבכם), אלא מסוגל לשלוט עליהן, ולהבין שלא שלהן הבעלות על הפרשנות, אלא על הדעת והמוחין. העיניים הן רק שליחות של המוח, בבחינת “אל תאמין לכל מה שאתה רואה/זה לא מים שאתה שותה”(נעמי חשמונאי).
***
במעשה משבעה קבצנים, הקבצן העיוור מסביר שהוא אמנם נתפס כעיוור בעיניי העולם, אבל בעצם יש לו היכולת הגבוהה שלא להיכנע למראה עיניים של המציאות, אלא לראות את עומקה:

“וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עִוֵּר? אֵין אֲנִי עִוֵּר כְּלָל. רַק שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן. (וְעַל כֵּן הוּא נִדְמֶה כְּעִוֵּר, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת כְּלָל עַל הָעוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלוֹ כְּהֶרֶף עַיִן. וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ הִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה בְּזֶה הָעוֹלָם”.

No automatic alt text available.

פסח – התקרבות והתרחקות

אתמול בסוף הטיול בצפון (עם כל ישראל), אמרתי לעצמי, שאולי אם לא פתחתי עד עכשיו שיחות הר”ן, לפחות עכשיו אני אפתח. שלא אומר לעצמי שהבאתי את הספר סתם. הנה – טפיחה על השכם – פתחתי!

שיחה תכג:

“מֵעִנְיַן קְצָת אֲנָשִׁים שֶׁמִּתְקָרְבִים לַעֲבוֹדַת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְאַחַר כָּךְ מִתְרַחֲקִין עָנָה וְאָמַר: אַף עַל פִּי כֵן יָקָר אֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ, אַף לְפִי שָׁעָה!
אַף עַל פִּי שֶׁאַחַר כָּךְ. נַעֲשֶׂה מַה שֶּׁנַּעֲשֶׂה, חַס וְשָׁלוֹם.
וְאָמַר הֲלא עַל שְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה נֶאֱמַר: “לִבַּבְתִּנִי בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ”
וְמובא בַּמִּדְרָשׁ: “מַהוּ בְּאַחַת מֵעֵינַיִךְ? אֶלָּא שֶׁבָּעַיִן הַשֵּׁנִית כְּבָר הָיוּ מִסְתַּכְּלִין עַל הָעֵגֶל”. נִמְצָא שֶׁבִּשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה כְּבָר הָיָה דַּעְתָּם לִפְרשׁ חַס וְשָׁלוֹם
וְאַף עַל פִּי כֵן הָיָה יָקָר בְּעֵינֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מְאד הַהִתְקָרְבוּת בְּעַצְמוֹ…”

בעולם הקנייני-חומרי אנחנו מחפשים תוצאות, מחפשים לכמת ולמדוד, כמה הצלחנו, מה השגנו וכמה כסף הרווחנו מזה. בעולם האמוני, יש ערך בלתי נדלה לרצון עצמו, באותו רגע קט, גם כשהוא מגיע בלי תוצאות. הכיסופים והגעגועים. המדרש שר’ נחמן מביא פה הוא לא פחות מקטסטרופלי. איך יכול להיות שבשעה שבני ישראל היו במתן תורה, הם כבר פזלו לעגל, ועדיין ההתלבבות הזו רק באחת מהעיניים כל-כך יקרה לפני השם יתברך?

אבל, אם נקרא את שיר השירים, ההמנון של פסח, נראה שעיקר הסיפור הוא דווקא המתח הבלתי פתור, הגעגועים כמעט ללא מפגש, התחושה ששוב ושוב, אתה מנסה להגיע, שואף, מתגעגע, מחפש והנה זה כמעט…ואז זה כבר לא. אבל בעצם, בשפה המטריאליסטית, גם עין אחת יקרה מאד…

חבר יקר, הוציא ספר ביכורים, והוא מקסים, והוא מזמין, והוא מיוחד, ואני לא מבין בשירה, אבל בימים שאני מבין מה אני קורא, הלב מתחמם. גם הוא כתב על שיר השירים, וסיכם אותו באופן מופלא בשלוש שורות, בשיר על אותו מתח אירוטי בלתי נדלה…

[שם הספר: מדבר עם הבית /עמיחי חסון]

 

[]