ספירת העומר – רצוא ושוב

ליל הסדר הוא הלילה שבו קורה החיבור המיידי, ההתאהבות ממבט ראשון, ה’ פוסח על דלתות בני ישראל, ואנחנו מדלגים באהבה גדולה (בבחינת “דגלו עלי אהבה” ובבחינת “קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים”) הישר אל חיק השמים באמונה גדולה ובזרוע נטויה. ים סוף נקרע לשניים, ואנחנו לא נשארים אדישים, שרים שירה הפורצת מעומק ליבותינו ומבטאת את גדול האמונה והידיעה את ה’ “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו…אשירה לה’ כי גאה גאה…זה אלי ואנוהו אלוקי אבי וארוממנהו”. זוהי העלייה הגדולה ביותר השמימה בסולם המפורסם של ישראל סבא.
**
ומה השלב הבא אחרי העלייה? “והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, והנה מלאכי אלוקים עולים ו-י-ו-ר-ד-י-ם בו”. בתקופה שבין יציאת מצרים בפסח, למתן תורה בשבועות אנחנו מנסים להוריד את עצמנו לקרקע אחרי ה-“היי” המטורף שחווינו בלילה ההוא. שימו לב שבספירת העומר אנחנו מתחילים בספירה העליונה ביותר (מתוך 7 הספירות התחתונות), ויורדים מטה שלב אחר שלב, לאט לאט ובזהירות (אגב שימו לב לדמיון בין – מספרים, וספירות קבליות). אחת מן העבודות העיקריות של היהודי היא לא אחרת מאשר להביא לידי ביטוי את האלוקות בעולם הזה. להופיע את האינסוף בתוך הסוף, את הכלל הגדול ביותר, אל תוך הפרטים הקטנים ביותר.
**
זו העבודה שלנו בין פסח לשבועות. היכולת שלנו להוריד את האור שקיבלנו, ולבנות לו כלים מדוייקים וארציים שיכילו אותו. בליקוטי מוהר”ן תורה ו’ כותב ר’ נחמן – “וְצָרִיךְ לִהְיוֹת לוֹ שְׁנֵי בְּקִיאוּת
הַיְנוּ בָּקִי בְּרָצוֹא, בָּקִי בְּשׁוֹב”.
כלומר, ההתעלות הרוחנית הגדולה, המפץ הגדול האמוני הזה, זה דבר מופלא ועצום, אבל כשאין לכך ביטוי שחוזר לקרקע, ששב לחיים הארציים של העולם הזה, לפשטות האנושית של אכילה, שתיה, שינה וכו’, האור הזה הוא חסר, דווקא משום שהוא גבוה מדי. והבן.

נ.ב.
אני לא באמת מבין את הכוונות שיש בתמונה הזו. אבל תודו שזה יפה.

ניקיונות של ספירת העומר

אין אחד שלא מכיר את ניקיונות הפסח בשיטת ‘סגירת שטחים’. בכל שבוע מנקים חדר אחר, עד שבערב פסח נשאר מטר רבוע אחד שבו אמא מרשה לנו לאכול חמץ. עכשיו, יצאנו ממצרים, מעבודות הפרך של ניקיונות הבית, ואנחנו נכנסים לעבודה דומה בממד אחר של ניקיונות הנפש בתקופה שבין פסח לשבועות. תקופת ספירת העומר היא לא רק ‘מי מצליח להישאר עד סוף המשחק בלי להיפסל’, ישנם רבדים נוספים עמוקים יותר בספירה זו. כל שבוע מתוך שבעת השבועות הללו מזוהה עם אחת משבע הספירות התחתונות על-פי תורת הקבלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות). כל אחד מהימים בשבוע מבטא ספירה בתוך ספירה, כך שהיום הראשון הוא חסד שבחסד, היום השני הוא גבורה שבחסד וכן הלאה.

“יש מגירות שעדיין אנל’א פותח/ עד שיוסיף בי אור” (לילה כיום יאיר – אביתר בנאי).
להרבה מאתנו יש שאיפות להגיע רחוק בחיים, להשיג מטרות, לכבוש פסגות ולהגשים חלומות. היינו שמחים להגיע מיד מעבדות פרך במצרים למתן תורה בהר סיני. מה יותר נפלא מלדלג על ההרים ועל השלבים המפרכים בדרך? אולם בספירת העומר, אנחנו נדרשים לצעוד בכל יום צעד אחד קטן. כל אחת מאותן ספירות אלו הם חדרים בנפש שלנו שמוטל עלינו לטהר ולנקות, ובכל פעם שאנחנו מתקדמים ועושים צעד קטן עלינו לשהות ולנכוח בו. כמה מוכרת לנו המציאות הישראלית שמדברת תמיד על השלב הבא: “כשאסיים תיכון אלך למכינה. כשאסיים מכינה, אתגייס לצבא. כשאסיים צבא אצא לטיול. כשאסיים טיול אתחיל תואר. כשאסיים תואר אתחתן וכו'”. בכל שלב שבו אנחנו נמצאים מנקרת בנו התחושה שהאושר טמון בשלב הבא, אבל אף פעם לא בשלב הנוכחי.
לפני כמה שבועות צפיתי בהרצאה של בחור בשם ניק וויצ’יצ’ (מומלץ ביותר). הבחור הזה נולד באוסטרליה ללא ידיים וללא רגליים, למעט גף אחד קצר במקום שבו אמורה להיות רגל שמאל. כל ההרצאה הדמעות עומדות בגרון למראה השמחה והאמונה של הבחור הזה שמעולם לא ויתר לעצמו – “אם אני רוצה ללכת מקצה אחד לקצה שני, אני חייב לעשות צעד צעד, בלתי אפשרי לעשות שני צעדים בו זמנית” הוא אומר בחיוך זוהר. במעשה מחיגר של ר’ נחמן מברסלב, החיגר מוצא את עצמו במצב שהשאירו אותו לבד ובזזו לו הכל. בעקבות מוגבלותו הוא נאלץ לזחול על הרצפה על-מנת לכלכל את עצמו באכילת עשבים. אחת התחושות הקיומיות שלנו כשאנחנו בתהום היא תסכול עמוק “אני נמצא כאן, כל-כך נמוך, איך אני אמור להגיע לנקודה הרחוקה והגבוהה ההיא? אני כל-כך רחוק וחלש”.

“הכל ידוע מראש אבל נשכח מהלב”
(אהוב יקר/ רונית שחר).
ספירת העומר איננה רק העיסוק במספרים, אלא כמו שכתוב בספר היצירה – “וברא את עולמו בסֶפֶר(כתב) סְפַר(מספרים, ספירות) וסיפּוּר”. הסיפור הוא היכולת לחבר בין האותיות למספרים. שלושים ושתיים נתיבות החכמה שבהן נברא העולם הן החיבור בין 22 אותיות ל-10 הספירות. שלושים ושתיים הן בגימטריא – לב. אם נקרא טקסט מתוך ספר נוכל להבין את המילים בראש ובשכל, נוכל אפילו לשרטט בשלבים את השתלשלות הדברים. אבל רובנו שוכחים לשאול את עצמנו – האם הלב הבין? הראש מבין מהר, הלב לוקח לו זמן. ספירת העומר היא הזמנה לשהייה ונוכחות בחדרי הלב שלנו, הזמנה לטיהור ועיבוד של כל יום ויום וכל שלב ושלב. הפעם ננסה לא לדלג על ההרים, ננסה להביא את המלך לחדרי ליבנו.