גַּם אִם לֹא אֶגַּע
גַּם אִם לֹא אָזוּז
עוֹד אֶפְגַּע וְאֶפָּגַע

כשבא הבוקר
אני מעז
לפקוח עיניים
לנשום ארוכות
שתי נשימות עמוקות
להתבונן בעיניים רכות
על עצמי
ולומר
אין חידוש כמוני בעולם
נשמה טהורה בי
נא לא להפריע
לה להופיע

שנת 2015.
ראיתי עכשיו סרטון של הספירה לאחור של שנת 2015 – לכאורה סתם סרטון חסר משמעות. אנשים סופרים לאחור, מחכים לרגע שבו תתחיל השנה החדשה, וכשזה קורה הכל שמחים וצוהלים. איזה נפלא!
ואז חשבתי על ראש השנה שלנו, עוד לפני שמשווים בין התכנים, צריך להשוות בין הזמנים. לנו אין ספירה לאחור, אצלנו השנה נכנסת בזמן לא זמן, בין הערביים, בין לילה ליום…קשה יותר להבחין מה הרגע המדוייק שבו זה קורה. פחות או יותר בזמן שהולכים לבית כנסת, כשמתחילים לפייט את “אחות קטנה”…
ולמה זה ככה?
השוואה בין הזמנים מראה, שתרבות המערב והנצרות מושתתים על היילייטים. הרגע שבו הכל קורה, זה רגע עם זיקוקים, רגע של מוחלטות, של ודאות, שאפשר לראות ולהצביע עליו, הוא מוגדר וברור.
ביהדות, הרגעים האלה הם רגעים חולפים, המחזוריות ודמדומי בין הערביים מאפיינים אותה יותר, הנשימה והנשיפה של החיים, דווקא המקום שתמיד מנסה לברר ואף פעם לא מגיע לסוף, כי אלוהים הוא אינסוף, והתורה לא מסודרת, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
הרגע האחד, העוצר נשימה , הטוטאלי והסוחף – הוא העני, החד מימדי, השקרי, שמתיימר להציג את חזות הכל במכה. יופי עוצר נשימה לדעתו של ר’ נחמן זה משהו שלילי, כי היופי צריך להאריך את הנשימה…ולכן “הבל היופי” – הבל כרוח ונשימה…
וכך כותב ר’ נחמן בתורה ס’ :
“כִּי עֲשִׁירוּת וְהֶבֶל. הַיּפִי, הֵם שְׁנֵי הֲפָכִים
כִּי עֲשִׁירוּת, הוּא מֵאֲרִיכוּת הַנְּשִׁימָה
וְיפִי, הוּא מֵהֶפְסֵק הַנְּשִׁימָה…
וְזֶה בְּחִינַת: “הֶבֶל הַיּפִי”, כִּי הַיּפִי הוּא כְּפִי הַהֶבֶל כַּנַּ”ל…
נִמְצָא שֶׁמְּקַבֵּל בְּחִינַת הֶפְסֵק הַנְּשִׁימָה, וְעַל כֵּן הוּא בְּהֶפֶך מֵעֲשִׁירוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲרִיכוּת הַנְּשִׁימָה…”