חוש הראייה בפרשת מקץ

שבע הפרות הרעות אוכלות את שבע הפרות הטובות עד ש’לא נודע כי באו אל קרבנה’. ר’ נתן מסביר שהרע לפעמים יכול להתגבר כל-כך, עד שהוא הופך להיות חזות הכל, עד שהאדם שוכח את הטוב שקדם לרע. לכן’ לא נודע כי באו אל קרבנה’, שהפרות הרעות והרזות אכלו את הפרות הטובות כאילו לא היו מעולם.
***
ממשיך ר’ נתן ומבהיר למה ליוסף היכולת לפתור ולתקן את חלומו הרע של פרעה:
“ותיקונו על ידי יוסף… בבחינת ‘בן פורת יוסף, בן פורת עלי עין’, שיוסף בחינת צדיק האמת, עולה על העין, כי הוא סותם עיניו מלראות את זה העולם לגמרי, ואין לו שום הסתכלות בזה העולם אפילו כהרף עין. ועל כן נקרא ‘עלי עין’, כי הוא עולה על העין ועולה עליו”.
היכולת של יוסף היא לראות את עומק המציאות, את התכלית שאליה המציאות הולכת, ולא את המקומי הסופי. הוא לא הולך אחר עיניו (ולא תתורו אחרי לבבכם), אלא מסוגל לשלוט עליהן, ולהבין שלא שלהן הבעלות על הפרשנות, אלא על הדעת והמוחין. העיניים הן רק שליחות של המוח, בבחינת “אל תאמין לכל מה שאתה רואה/זה לא מים שאתה שותה”(נעמי חשמונאי).
***
במעשה משבעה קבצנים, הקבצן העיוור מסביר שהוא אמנם נתפס כעיוור בעיניי העולם, אבל בעצם יש לו היכולת הגבוהה שלא להיכנע למראה עיניים של המציאות, אלא לראות את עומקה:

“וְאַתֶּם סְבוּרִים שֶׁאֲנִי עִוֵּר? אֵין אֲנִי עִוֵּר כְּלָל. רַק שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלִי כְּהֶרֶף עַיִן. (וְעַל כֵּן הוּא נִדְמֶה כְּעִוֵּר, כִּי אֵין לוֹ שׁוּם הִסְתַּכְּלוּת כְּלָל עַל הָעוֹלָם, מֵאַחַר שֶׁכָּל זְמַן הָעוֹלָם אֵינוֹ עוֹלֶה אֶצְלוֹ כְּהֶרֶף עַיִן. וְעַל כֵּן אֵין שַׁיָּךְ אֶצְלוֹ הִסְתַּכְּלוּת וּרְאִיָּה בְּזֶה הָעוֹלָם”.

No automatic alt text available.

פרשת מקץ : חלומות, יוסף, פרעה וחנוכה.

באופן מאד משונה, הקב”ה מגלגל את סיפור יוסף והאחים ע”י חלומות בלבד. חלומות יוסף הראשונים הם אלו שמשניאים אותו על אחיו, הם אלו שגורמים להם למכור אותו לישמעאלים שמורידים אותו למצרים. יוסף פותר את חלומות שר המשקים והאופים בכלא, ואח”כ גם את חלום פרעה. באופן פשוט, לולא הקב”ה היה מגלגל ליוסף את החלומות על השמש והירח, האלומות והשיבולים, כל התהליך לא היה יכול להתניע.
***
“פַּעַם אַחַת הִנִּיחַ עַצְמוֹ לִשְׁכּב וְחָלַם לוֹ…
וְהַחֲלוֹם הַזֶּה נִכְנַס לוֹ מְאד בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
כִּי לִפְעָמִים עוֹבֵר הַדָּבָר תֵּכֶף מִן הַמַּחֲשָׁבָה
אַךְ דְּבַר הַחֲלוֹם הַזֶּה נִכְנַס הַרְבֵּה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ
אַךְ אַף עַל פִּי כֵן הָיָה קָשֶׁה בְּעֵינָיו לַעֲשׂוֹת זאת
וְהָלַךְ יוֹתֵר אֶל הַשְּׁתִיָּה
וְחָלַם לוֹ יוֹתֵר הַחֲלוֹם הַנַּ”ל כַּמָּה פְּעָמִים, וּבִלְבֵּל אוֹתוֹ מְאד
פַּעַם אַחַת הָיוּ אוֹמְרִים לוֹ בַּחֲלוֹם
אִם אַתָּה רוֹצֶה לָחוּס עַל עַצְמְךָ תַּעֲשֶׂה כַּנַּ”ל!”
(מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו)
***
גם במעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו, ר’ נחמן מבין את עומקו של כוח החלום ומתניע חלק עיקרי בסיפור על ידי חלומות. כששר המשקים ושר האופים קמים בבוקר אחרי שחלמו את חלומותיהם, הם קמים זועפים משום שהחלום אינו נותן להם מנוחה. כך גם פרעה. רובנו יכולים לבטל תחושות אחרי לילה של חלומות ולומר “זה בסך הכל חלום”, עם זאת כשהחלום ממשי, הוא לא נותן לנו מנוחה, והוא גורם לנו להסתכל על המציאות ועל האנשים המצויים בחלום באופן שונה לחלוטין. המציאות והסביבה עוברים הזרה אחרי חלום.
***
“בזמן שבו האדם עוצם את עיניו מכבל ה’מציאותי’ הוא יכול להיפתח אל ה’ממשי’. פעמים רבות אנו יכולים לחוש שעל אף שהחלום איננו עובדתי, הרי הוא הוויה ממשית עבורנו” (הרב שג”ר).
היכולת שלנו לחלום חלומות נטועה בזיקה שלנו למשאבים העמוקים שבנו, לנשמה, לראייה העמוקה והרחבה יותר של עצמנו ושל המציאות. אדם ללא חלומות עלול להיכנס לייאוש ועייפות, החלום כאמור, יכול להניע אותנו ולהזיז אותנו ממקומנו להארה ותהליך של יציאה מחושך לאור. “בשוב ה’ את שיבת ציון היינו כחולמים”, הגאולה היא לא חלום שמתגשם, הגאולה היא מציאות שהופכת להיות חלום. פרסום הנס של חנוכה, הוא פרסום החלום של הגאולה.

(מתוך הספר “להאיר את הפתחים”, של הרב שג”ר).

No automatic alt text available.