(בעקבות הכתבות של עקיבא נוביק על הדתל”שים)
***
אחת התובנות הכי משמעותיות בעולם הפנימי שלי היו ההבנה שאין בי היכולת לרדוף אחרי כל המצוות. כשהתודעה המובילה היא להצליח לקיים את כל תרי”ג המצוות, אנחנו יוצרים מציאות של רדיפה, כמו שאמר איש היער לבן המלך שהתחלף “חֲדַל לְךָ לִרְדּף אַחֲרֵי הָעֲווֹנוֹת!
רַק הָעֲווֹנוֹת שֶׁלְּךָ הֵם מוֹלִיכִים אוֹתְךָ כָּךְ…וְעַתָּה חֲדַל לְךָ מִלְּרָדְפָם”.
***
מסופר על מלך שהיה לו משרת שמח מאד. שמח מדי. המלך רטן ולא הבין איך המשרת שמח כל-כך ורצה לגלות את סודו. יועץ המלך הסביר למלך שאותו משרת נמצא מחוץ למעגל שכולנו נמצאים בו, מעגל ה-99. בשביל להכניס את אותו משרת עליז למעגל ה-99, זממו המלך והיועץ להניח בפתח ביתו של המשרת שק ובתוכו 99 מטבעות זהב. המשרת מצא את השק ופיזר את מטבעות הזהב על שולחנו בערימות של עשר, ואז גילה שחסר מטבע אחד. מיד צעק “שדדו אותי!”, ומאז ואילך הכניס עצמו לטרדות איך להשיג את המטבע המאה. אותו משרת כבר לא היה שמח יותר.
***
כשזה מגיע להלכה החינוך הדתי והחברה הדתית הרבה פעמים מאד מתקשים לקבל תהליכים. מהרגע שחסר מטבע אחד, מתחילים לצוף הפחדים והדאגות. הרבה אנשים שבחרו להיות דתל”שים, הרגישו שהם בתוך מעגל ה-99 של המצוות. הם (ואני בתוכם) הרגישו שכל עוד הם לא שומרים תרי”ג מצוות, משהו פגום אצלם, שהחלק החסר הוא זה שתמיד בולט, ומה שכן קיים ושלם הוא אף-פעם לא מספיק טוב.
***
ההבחנה בין דתיים לחוזרים בתשובה נטועה בצורת ההתבוננות. הרבה מאיתנו הדתיים מתבוננים לרוב על החלק החסר, מה עוד לא השגתי, איפה אני עוד חלש. כשחוזרים בתשובה יש הסתכלות בריאה יותר על החלק השלם, על התהליך “וואללה אחי, פעם ראשונה ששמתי פלטה בשבת, אבל את הטלוויזיה השארתי דלוקה”. לרוב התגובה שלנו למקרה כזה תהיה חיזוק חיובי.
***
כשלמדתי בישיבה, למדתי הכל חוץ מהלכה. לימוד הלכה תמיד הציף בי את הקולות של מעגל ה-99, כמה אני לא מספיק טוב, כמה אני “לא מספיק דתי”. לכן התמקדתי בקבלה, בחסידות, במקומות שבהם אני יכול להעמיק, להתחבר, להרגיש אהוב ולא פגום. תמיד הרגשתי מחובר לתורה ולעומקה, גם כשפחות שמרתי הלכה, לכן מעולם לא הורדתי את הכיפה.
לאחרונה החזרתי לתפילה שלי את התחנון, היכולת לומר “אשמנו בגדנו”. עד עכשיו זה תמיד הרגיש לי מאד תוקפני וביקורתי, הרגשתי שזה מוריד אותי, היום אני אומר את זה והקול שעולה בי הוא “כמה צמחתי, וכמה עוד יש לי לצמוח, ברוך השם”.
*הנה טקסט מופלא של מניטו שהעליתי פה בעבר, ומראה באופן נורא בהיר את ההבדלים בין ההתבוננות על החלק החסר, לבין ההתבוננות על החלק השלם.
