החלק החסר

(בעקבות הכתבות של עקיבא נוביק על הדתל”שים)
***
אחת התובנות הכי משמעותיות בעולם הפנימי שלי היו ההבנה שאין בי היכולת לרדוף אחרי כל המצוות. כשהתודעה המובילה היא להצליח לקיים את כל תרי”ג המצוות, אנחנו יוצרים מציאות של רדיפה, כמו שאמר איש היער לבן המלך שהתחלף “חֲדַל לְךָ לִרְדּף אַחֲרֵי הָעֲווֹנוֹת!
רַק הָעֲווֹנוֹת שֶׁלְּךָ הֵם מוֹלִיכִים אוֹתְךָ כָּךְ…וְעַתָּה חֲדַל לְךָ מִלְּרָדְפָם”.
***
מסופר על מלך שהיה לו משרת שמח מאד. שמח מדי. המלך רטן ולא הבין איך המשרת שמח כל-כך ורצה לגלות את סודו. יועץ המלך הסביר למלך שאותו משרת נמצא מחוץ למעגל שכולנו נמצאים בו, מעגל ה-99. בשביל להכניס את אותו משרת עליז למעגל ה-99, זממו המלך והיועץ להניח בפתח ביתו של המשרת שק ובתוכו 99 מטבעות זהב. המשרת מצא את השק ופיזר את מטבעות הזהב על שולחנו בערימות של עשר, ואז גילה שחסר מטבע אחד. מיד צעק “שדדו אותי!”, ומאז ואילך הכניס עצמו לטרדות איך להשיג את המטבע המאה. אותו משרת כבר לא היה שמח יותר.
***
כשזה מגיע להלכה החינוך הדתי והחברה הדתית הרבה פעמים מאד מתקשים לקבל תהליכים. מהרגע שחסר מטבע אחד, מתחילים לצוף הפחדים והדאגות. הרבה אנשים שבחרו להיות דתל”שים, הרגישו שהם בתוך מעגל ה-99 של המצוות. הם (ואני בתוכם) הרגישו שכל עוד הם לא שומרים תרי”ג מצוות, משהו פגום אצלם, שהחלק החסר הוא זה שתמיד בולט, ומה שכן קיים ושלם הוא אף-פעם לא מספיק טוב.
***
ההבחנה בין דתיים לחוזרים בתשובה נטועה בצורת ההתבוננות. הרבה מאיתנו הדתיים מתבוננים לרוב על החלק החסר, מה עוד לא השגתי, איפה אני עוד חלש. כשחוזרים בתשובה יש הסתכלות בריאה יותר על החלק השלם, על התהליך “וואללה אחי, פעם ראשונה ששמתי פלטה בשבת, אבל את הטלוויזיה השארתי דלוקה”. לרוב התגובה שלנו למקרה כזה תהיה חיזוק חיובי.
***
כשלמדתי בישיבה, למדתי הכל חוץ מהלכה. לימוד הלכה תמיד הציף בי את הקולות של מעגל ה-99, כמה אני לא מספיק טוב, כמה אני “לא מספיק דתי”. לכן התמקדתי בקבלה, בחסידות, במקומות שבהם אני יכול להעמיק, להתחבר, להרגיש אהוב ולא פגום. תמיד הרגשתי מחובר לתורה ולעומקה, גם כשפחות שמרתי הלכה, לכן מעולם לא הורדתי את הכיפה.
לאחרונה החזרתי לתפילה שלי את התחנון, היכולת לומר “אשמנו בגדנו”. עד עכשיו זה תמיד הרגיש לי מאד תוקפני וביקורתי, הרגשתי שזה מוריד אותי, היום אני אומר את זה והקול שעולה בי הוא “כמה צמחתי, וכמה עוד יש לי לצמוח, ברוך השם”.

*הנה טקסט מופלא של מניטו שהעליתי פה בעבר, ומראה באופן נורא בהיר את ההבדלים בין ההתבוננות על החלק החסר, לבין ההתבוננות על החלק השלם.

Image may contain: text

מניטו – עשרה מאמרות ועשרת הדברות; יוון וישראל

השבוע ישבתי בהרצאה שדיברה על סטטיסטיקות בחינוך, וכל מה שחשבתי עליו זה “איזה ייאוש”. איך אפשר ליצור אמונה בנפש האדם כשמנפנפים כל הזמן בצדקתה של הסטטיסטיקה? אלוהי הסטטיסטיקה הוא גם אלוהי הייאוש בעיניי. זה לא שאני לא חושב שהסטטיסטיקה נכונה, אני רק חושב שהיא נושאת עימה רוח של דטרמיניזם וייאוש פנימי שיקשה על האדם מאד לקום ולהאמין בעצמו ובחיים. כל שאיפתו בחיים תהיה להיות סטיית תקן שתעקם את הסטטיסטיקה, והסיכוי שזה יקרה הוא קלוש, כי הרי אנחנו יודעים שסטטיסטיקה לא טועה אף פעם.

היום שמעתי במקרה שני מקטעים משיעורים של הרב הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) עלחנוכה, והפלא ופלא, הוא מדייק בדיוק את הנושא שהרהרתי בו כהכנה לקראת חנוכה. שווה האזנה בתגובה הראשונה:

“הנשמה היוונית רגישה לעשרה מאמרות.
הנשמה של ישראל רגישה לעשרת הדיברות.
הבורא מתגלה דרך עשרה מאמרות שהן חוקות הטבע.
מי שלומד רק את חוקות הטבע הוא מגלה טבע שהוא במישור הדטרמיניסטי. הוא רואה רק את המתמטיקה שיש בעולם אבל בלי נשמה. אין במדע הזה את הגילוי של מה שמביאים ישראל – תורת חיים.

הסכנה של המחשבה היוונית היא שהיא מחדירה את המחשבה החיצונית שעוסקת בטבע ובאסטתיקה אל תוך העולם הפנימי של הנפש והנשמה, ובכך היא יוצרת טומאה ומוות פנימי בנפש האדם. היא מכניסה את הייאוש של הטבע בנפש האדם.”

לינק להאזנה:

מחשבות על פרשת וירא

צוחק מי שצוחק אחרון, אבל מי צחק ראשון? שרה או אברהם?
שאלות באמונה – האם אברהם היה מאמין אדוק, או שגם לו היו ספיקות?
מה המשמעות האוניברסאלית של עקידת יצחק (רפרנסים למניטו)?

*צוחקים*
השבוע ציינו 20 שנה לפטירתו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) זצ”ל. ההומור היה חלק מאד חשוב מהגותו ומאישיותו. הוא נהג לומר שרב שאין לו חוש הומור הוא רב לא רציני. מניטו נהג לומר גם שאת התורה צריך לקרוא מההתחלה, מחדש, כאילו קוראים אותה בפעם הראשונה בלי לדעת מה קורה אחרי זה. לעמוד בצומת הבחירה של כל דמות ולשאול למה הוא בחר להכריע כך? מה היו האופציות האחרות?
ובכן, כשניסיתי לקרוא את הפרשה השבוע בעיניים חדשות, הפתיע אותי שאני יכול לצחוק מפסוקים שקראתי עשרות ואולי מאות פעמים:

וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן.
וַיֹּאמֶר ה’ , אֶל-אַבְרָהָם: לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד–וַאֲנִי זָקַנְתִּי.? הֲיִפָּלֵא מֵה’, דָּבָר? לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה–וּלְשָׂרָה בֵן. וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ!

יש משהו נורא קומי בסיטואציה הזו. שרה צוחקת לה בלב, ופתאום יש איזה דו-שיח משעשע במשולש הזה של אברהם שרה וה’. כן צחקה או לא צחקה. צחקת! תודי שצחקת! לא, באמת שלא צחקתי. לא נכון! את צחקת!

*ספיקות באמונה*
מה שיותר מצחיק הוא, ששרה צחקה אחרונה. הראשון שצחק הוא בכלל אברהם (בפרשת לך לך) והוא לא קיבל על זה ביקורת משום מה:

וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל-פָּנָיו, וַיִּצְחָק; וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ, הַלְּבֶן מֵאָה-שָׁנָה יִוָּלֵד, וְאִם-שָׂרָה, הֲבַת-תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד?
וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם, אֶל-הָאֱלֹהִים: לוּ יִשְׁמָעֵאל, יִחְיֶה לְפָנֶיךָ!

קשה לנו לחשוב שאברהם מטיל ספק בדבריו של אלוקים, אבל אם נקרא היטב, נראה שאברהם מתקשה להאמין שיוולד לו בן בגיל 100, והוא מציע את ישמעאל כיורש במקום! אברהם? גדול המאמינים והראשון לשמו, לא מאמין?

*עקידת יצחק אוניברסאלית*

המילים “כי ביצחק יקרא לך זרע* מאד מקשות על אברהם. אברהם רוצה להיות “אב המון גויים”. להיות זה שקורא בשם השם בעולם, המכניס אורחים האולטימטיבי שמקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. המתח בין האוניברסלאיזם לבין הזהות העברית הנקודתית הוא מתח שאנחנו מכירים אותו היום בצורה ניכרת. כיצד אפשר להיות אוניברסאלי אם אני תקוע בזהות מצומצמת?
הניסיונות הקשים של אברהם בכל הנוגע ליצחק, בסופו של דבר מעמידים את אברהם בפני אתגר המשפחתיות והצמצום. החסד הגדול לא יעמוד לבד בלי שיש לו גבולות. המסר האוניברסאלי צריך להיות נטוע בזהות עברית כפי שאומר מניטו. העקידה מבהירה לאברהם שהקרבת הזהות והמשפחה היא לא הדרך לאוניבסאליזם, אלא להיפך. באמצעות המקום האישי ודרך יצחק דווקא, המסר האוניברסאלי לעולם יהיה משמעותי, ברור וחד יותר.