אני המקריב את עצמי
על מזבח המילים
שכל מילה תהא עולה
שלא יהיה בה מום
או שבר או גיבנת
אני המקטיר את הדק מן הדק
לניחוח אנין של בושם
ריחני
אל תוך נחיריכם
למצוא חן בעיניכם
אני הוא שעייפתי מלרחוץ
את בשרי במים
לייבש את גופי התשוש
ולרחוץ אותו שוב
ושוב
לתפור לכם פעמון ורימון
פעמון ורימון
בשיפולי נפשכם
לרשרש בליבכם
הדקדוק הפנימי
הפועם בכם
אלוהים שלחני לפניכם
לשׂוּם לכם
אוכל נפש
ואני מעשֹר מעצמי
פיסת נדבה
בתקווה
שעיניכם תתאווינה
לשורותיי
“צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו’.
ר’ ישראל בעל שם עליו השלום אמר: צהר תעשה לתבה – שתהיה התיבה שאדם מדבר בתורה ובתפלה מצהיר…” (צוואת הריב”ש ד”ח עב).
הבעש”ט לוקח את המילה “תיבה” למשמעות האחרת שלה והיא – מילה. המילים מכונות גם תיבות. צהר תעשה לתיבה. כמו כן הוא משתמש במילה “צהר” כדי להסביר לנו מה המשמעות של הצהרה. הצהרה היא פתיחת צוהר למילים, לגאול אותן מאטימותן, מהאוטומטיות שלהן.
אברהם יהושוע השל כותב זאת בשפה מודרנית, ולעניות דעתי יש באמירה שלו מן פראפראזה לדברים של הבעש”ט שאומר את דבריו בצורה מעט יותר סתומה ומינימליסטית:
“בתפילה, כבשירה, איננו פונים למילים כדי להשתמש בהן כמסמנות דברים, אלא כדי לראות את הדברים לאורן של המילים. בדיבור יום-יומי, לרוב אנו אלה שמדברים את המילים, ואילו הן שותקות. בשירה, בתפילה, המילים מדברות.”
יהי רצון שהמילים ידברו מתוכנו, ושנדע לראות את העולם לאורן של מילות התפילה והתורה. יהי רצון שנדע להפוך את התורות לתפילות ואת התפילות לניגונים…