היום יום שלנו רצוף עליות וירידות. מי שיקשיב לנפש שלו, ישים לב שהיא משתנה ללא הרף. אולי אלפי פעמים ביום. רגשות ותחושות זזות בתוכנו כל שניה. התנועה והשינוי הם הדבר הכי יציב בנפש.
רצוא ושוב.
עליות וירידות.
להיות בקי ברצוא ושוב (ליקוטי מוהרן תורה ו’) פירושו להיות רגיש לעליות והירידות הללו, אבל לא בהכרח ללכת אחריהן. אלא לדעת להיות איש חיל כלשונו של רבינו, ובכל עליה וכל ירידה, למצוא שם את השם, למצוא שם איזו נקודת אור קטנה. אבל אמיתית. אל תעבדו על עצמכם בזה כי זה יתנקם בכם. מי שיעשה לעצמו הנחות ויפמפם לעצמו משפטי ‘תחשוב טוב יהיה טוב’ יכול ללכת לאבדון מזה. תהיו אמיתיים. מה באמת טוב פה עכשיו. אבל באמת. איזה מעט טוב יש בשחור שאני נמצא בו כרגע. רק מעט דמעט אבל מעט שאני יכול לחתום עליו. שאי אפשר להזיז אותי ממנו.
מה העניין של זה. הרי הירידה היא ירידה. והיא קשה או כואבת או סתם מעיקה. זו ירידה. אין לנו עניין לצייר ירידה בתור משהו אחר. כי זה אולי יהיה קצת לשקר לעצמנו.
ירידה זו ירידה.
נפילה היא חלק מהסיסטם. לפעמים קשה וכואב.
אבל העניין הוא למצוא מעט טוב. רק מעט טוב.
רבינו אומר שיש אנשים שאיבדו את חייהם כי לא הסכימו לשמוח גם במעט טוב.
איבדו את חייהם אשכרה.
רק בגלל מעט טוב.
יש כאלה שגם עם הרבה טוב איבדו את חייהם.
המעט טוב הזה הוא כמו נס פח השמן.
אם משתמשים בו נכון הוא יכול להאיר לי את כל השבוע.
רק אם יודעים למצוא אותו בין השברים, להשקיע רגע, לנקות מעליו את כל הלכלוך, האינטרסים, הביקורת העצמית, ולזקק ממנו מעט טוב צרוף.מעט טוב שיספק לי הרבה אוויר לנשימה.
רק מעט.
צעד קטן.
אז למה המתנה?
כי את המעט טוב לפעמים לוקח זמן למצוא. ואפשר לאבד סבלנות. צריך גם ללמוד להיות בחושך בלי לפחד. בלי להיבהל. בלי להסתכל על השעוו כל שניה ולשאול ‘נו מתי יש מעט טוב? מתי יוצאים מכאן?’.
אדם גם צריך ללמוד לנשום בחושך. להתחזק באמונה. לדעת שאיפשהו יש פה מעט טוב. ישנו בודאי. חייב להיות.
ואני עוד לא רואה אותו כרגע.
עוד מעט.
עוד מעט טוב.
עוד מעט אמצא את המעט טוב שבי.
ההמתנה בחושך, הגעגוע למעט טוב הזה.
מוסיפים אמונה. מוסיפים ניגון חרישי.
אזמרה לאלוקיי בעודי.
בעוד שלי.
במעט טוב שבי.
אזמרה.

ביום חמישי בערב אני בן 30. זקן. מה אפשר לומר. כולנו מתכחשים להתבגרות ולהזדקנות. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשם באמת. שנשאר צעירים לנצח וזהו. תנו גלולות, תנו בוטוקס, תנו צמחי מרפא, תנו לנו מעץ החיים, שנשאר יפים.

“וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (פרשתינו).

אז אני לא היחיד שמזדקן מסתבר. גם אברהם הזדקן. הביטוי “בא בימים” המוצמד למילה “זקן” הוא המעניין. ור’ נחמן מצא בו עניין רב כל כך עד שדרש אותו בתורה ס’ בליקוטי מוהר”ן, היא נקודת התפנית שממנה התחיל ר’ נחמן לספר סיפורי מעשיות, וצריך לעיין בזה:

“וְאַבְרָהָם שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת זָקֵן בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים עַל־יְדֵי־זֶה זָכָה לַעֲשִׁירוּת בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ”ד): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי”ט): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן; שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת זָקֵן הַנַּ”ל, בָּא לְהִתְבּוֹנְנוּת, שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת זָקֵן כַּנַּ”ל.”

הזקנה הרבה פעמים מזוהה עם כבדות, שמרנות, עקשנות, עייפות. ר’ נחמן מבקש לשבור את התפיסה הזו בעזרת אברהם. הזקנה מביאה איתה פרספקטיבה, התבוננות, אולי אפילו מימד של נצח מלווה בחסד ורחמים. לא סתם הפרצוף המלא חסד על פי תורת הקבלה והאר”י הוא – פרצוף העתיק. (עתיקא קדישא).
התבוננות היא ערך שחסר לנו היום, אנחנו רגילים להגיב מהר לכל דבר ולירות מהמותן כל פעם שאנחנו מרגישים שדורכים לנו על הבוהן. אנחנו רגילים להכין תשובה מוחצת שנוכל לשלוף מיד עם תום הדיבור של הצד השני, ולעיתים אפילו לפני שהוא מסיים.

לפני שנתיים יצא לי להיות כמה ימים ברומא עם המשפחה, וליד הדירה ששכרנו היה פאב נחמד ביותר עם מוזיקה חיה. ערב אחד היה מוקדש לשירי הביטלס, וכמובן שהיינו חייבים ללכת. הלהקה הראשונה שעלתה הייתה מורכבת מחבר’ה צעירים ומוכשרים מלאי אנרגיות. אחריהם עלו חבר’ה מבוגרים שראו עליהם שהם צועדים דרך ארוכה יחד. שתי הלהקות היו טובות, שלא תבינו, אבל ההבדל ביניהם היה בולט. החיפוש הפנימי של הצעירים מלווה בתזזיתיות, באיזו מהירות שמביאה איתה חוסר דיוק, ורעשי רקע מלווים באי-נחת. הלהקה המבוגרת לא מיהרה לשום מקום, היה אפשר להרגיש איך כל צליל נמצא במקומו, בנחת, באיזו מתיקות עתיקה ומענגת.

“וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר־כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה…”

לבוא בימים, פירושו למתוח את הזמן, להאריך את הימים ולמלא אותם ביותר ממה שהם יכולים להכיל. זו תפיסה שאיננה פירושה מירוץ נגד השעון על-מנת להספיק את כל המטלות שרצינו, אלא ההבנה שאם אצליח לנכוח בהווה בכל נקודת זמן ביום, היום שלי יהיה מלא יותר ובעצם ארוך יותר. אני ממש אוכל להרחיב את השעה שלי ולהפוך אותה מחיי שעה לחיי עולם.
מאחל לכולנו שנלמד להיות זקנים באים בימים כמו אברהם, ושה’ יברך אותנו בכל מכל כל.

נ.ב. למצולם אין קשר לכתבה.

“קול דודי דופק”
אף פעם לא שמתי לב. הדוד לא דופק על הדלת! הקול שלו הוא זה שדופק. אפשר לדמיין אותו קורא לרעייה שוב ושוב “רעייתי…רעייתי…יונתי…תמתי”. הקריאה החוזרת ונשנית, היא זו שדופקת על הדלת. הגעגוע. הערגה.
והקב”ה ככה הוא. קורא לכל אחד ואחד מאיתנו. הוא לא דופק על הדלת פיזית, אלו תמיד יהיו קריאות שמאחורי הדלת, קול שיכול להיבלע ברעשי רקע. ואם לא נטה אוזן ונקשיב לקריאות, לא נשים לב ונחמיץ את הדוד בבחינת “דודי חמק עבר”.

“וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ. בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך”
(ליקוטי מוהר”ן נד’)

“כתיב (תהלים ס”ט): “חרפה שברה לבי“, הינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם.”

>מצב של חרפה, הוא מצב בו הרגש הכי חזק שלנו מתפרץ בעודו מתנגש בתאונה חזיתית עם מציאות לא רצויה, כזו שמוציאה מאיתנו משפטים נוסח “אני לא מאמין שזה קורה לי!!!”. האינסטינקט האנושי שלנו אומר לנו לדחות מעלינו את הסיטואציה, להתנגד אליה בכל הכוח, ובכך להגן על הלב השברירי שלנו מפני חרפה ובזיון.
***
“והתקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו”

>התפיסה האינסטינקטיבית של האדם היא תפיסה שיסודה בטעות. אם נתנגד למציאות במאבק פנימי, המאבק רק יילך ויגבר. כמו :” בושה / שילד קטן נשכב על רצפה ובא בדרישה/ ואת נכנעת להמון שהציץ ונפגע” (בושה/נעמי חשמונאי)
ר’ נחמן אומר בפשטות – תן ללב שלך להחוות את החרפה הזו שאתה כל כך סולד ממנה, תן לו לרגע לשהות שם ותראה, איך ברגע אחד כל ההתנגדות הקשוחה, משתחררת ונופלת מאליה.
***
“לכאורה קשה, למה אנו צריכין לתפלה? והשם יתברך יודע מחשבות!
….נמצא שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת נקודה… ועל ידי זה נתבטל ערלת לבו, הינו חרפות, הינו אהבות רעות:
וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו, כמו שכתוב: “ומקבלין דין מן דין”.
כי בזה הבחינה שיש בחברו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה”

> בשיחות הר”ן כתב ר’ נחמן “שעל ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות”. ר’ נחמן חוזר על הדבר הזה שוב ושוב, כי הוא מבין שכשהאדם נתקל בסיטואציה של חרפה, הוא לא ממהר לדבר עליה עם קונו. זה מן מחסום מובנה כזה בתוכנו, שהרי ריבונו של עולם גם ככה רואה כליות ולב, אז למה אני צריך לדבר את זה בכלל?

ר’ נחמן אומר שבכל אחד ואחד מישראל יש נקודה שהיא שלו, ואת הנקודה הזו אין לחברו. אם מצליחים להגיע למצב שיש באמת לפחות חבר אחד שמדברים איתו בלב פתוח ונקי, אזי יש שתי נקודות שמתחברות ואז הם מקבלים זה מזה ומאירים זה לזה. כך גם בשיחה עם בורא עולם. יש הרבה דברים שכשהם נשארים בראש ובבטן שלנו, הם מתנפחים לפחדים גדולי מימדים, אבל אם נדבר אותם החוצה בלי לדאוג לפאסון שלנו, נראה שאין לנו באמת ממה לפחד, ופתאום כל העורלה שעל הלב נופלת ואנחנו מרגישים נקיים שוב.

-מקוצר היריעה, חתכתי הרבה מתוך התורה הזו, אבל ראוי לעיין בה לעומק.

“בהעלותך את הנרות, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות”.
**
יש שני סוגים של חכמות בבחינת “אחור וקדם צרתני”.
החכמה האחת היא בחינה של אחור, כלומר, חכמה אותה צריך ללמוד באמצעות למידה שיטתית, למשל כמו תואר אקדמי. צריך לעשות ‘הקדמות’ ובהדרגתיות לבנות שלב שלב עד שתופסים את אותה חכמה.
החכמה האחרת היא בחינה של קדם, בחינה של פנים. החכמה הזו מגיעה ללא הקדמות, היא נובעת מבפנים, מונעת מאינטואיציה חזקה מאד, אסוציאטיבית יותר, נובעת יותר. כמו הארה או אסימון שנופל ומאיר תמונה אחת שלימה באופן ברור ובהיר, והכל קורה בבת אחת. זו בחינה של רוח הקודש.
**
החכמה מהסוג השני, מתקשרת על פי הקבלה לצד הקדמי של האדם, הפנים. ר’ נחמן עושה צעד נוסף באסוציאטיביות הידועה שלו, וקושר את החכמה הזו לביטוי “פני המנורה” מהפסוק הפותח. השאלה הבאה תהיה – כיצד משיגים את החכמה השופעת הזו? כיצד משיגים את פני המנורה?

“קווה אל ה’ ויאמץ ליבך, וקווה אל ה'” (מתוך מזמור שאומרים לאחר התפילה בחודש אלול).

מה משמעות הביטוי “קווה אל..?” אנחנו רגילים לקוות שיקרה משהו, לא לקוות אל מישהו. וגם, בצורת הציווי פתאום ראיתי שהביטוי מצביע על המילה – קו – כמו קו ישר.

“יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד”. כך כתוב בבריאת העולם. אולי הציור שמצטייר פה הוא סוג של קו תוחם, קו מתאר שאוסף את כל המים למקום אחד, ויוצר להם גבול ומקום מוגדר להיות בו. ואולי כמו שהמים יקווו אל מקום אחד, כך אנחנו צריכים להיקוות אל ה-אחד.

בפסוק המקדים כתוב – “לולא האמנתי לראות בטוב ה'”. הראיה, הגבול והאמונה, גם להם יש עניין עם הקו הישר:
“הִנֵּה, בְּהִסְתַּכְּלוּת יֵשׁ אוֹר הַיָּשָׁר. וְאוֹר הַחוֹזֵר…וְדַע, שֶׁהִסְתַּכְּלוּת עוֹשָׂה כְּלִי, דְּהַיְנוּ גְּבוּל וּזְמַן כִּי מִקּדֶם רְאוֹתוֹ הַדָּבָר הוּא בְּלא גְּבוּל וּכְשֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר, נַעֲשֶׂה לוֹ גְּבוּל..כִּי הַבִּטָּחוֹן הוּא בְּחִינַת הִסְתַּכְּלוּת שֶׁמִּסְתַּכֵּל וְצוֹפֶה בְּעֵינָיו לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַך לְבַד, וּבוֹטֵחַ בּוֹ, בִּבְחִינַת: “עֵינֵי כל אֵלֶיך יְשַׂבֵּרוּ”
(ליקוטי מוהר”ן, עו’)

התקווה הזו, לקוות אל ה’, לאסוף את עצמנו לכיוונו, לנשוא עיניים לשמים, להאמין ולבטוח, לקוות אל ה’, ליצור קו ישר ופשוט שמחבר בינינו לבינו. זו אולי משמעות הביטוי “לקוות אל”, דהיינו ליצור קו ישר שיהווה מסילה לאור ישר ואור חוזר, לקשר, למערכת יחסים, להתכווננות. בבית המקדש השופר לא היה כמו שלנו היום, הוא לא היה כפוף, הוא היה פשוט, דהיינו ישר “באורח מישור”.

אולם גם בתנועה הזו של היושר, יש עיגולים כמו בתורת האר”י. הפסוק חוזר פעמיים על הביטוי “קווה אל ה'”, בהתחלה ובסוף וסוגר איזה מעגל. צריך לקוות אליו ולאמץ ליבנו, אולם הרבה פעמים התקדמות לינארית על הציר הישר מביאה איתה הבניות, נפילות, ספיקות.  על-כן, גם אחרי שמאמצים ליבנו, צריך לשוב ולקוות אל ה’ שוב ושוב, בצורה מחזורית, מעגלית. לחבר את העיגול עם הישר.

כידוע התפילות החליפו את הקורבנות. כבר בתהילים מזהה דוד המלך הנפלא את הזיקה בין המצב הנפשי של האדם לזבח שהוא מחוייב לזבוח.

“הִנֵּה יָדוּעַ כִּי עוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב “הָעוֹלֶה עַל רוּחֲכֶם” הַיְנוּ שֶׁעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּרֵי הַלֵּב….וּבְחִינוֹת עוֹלָה, הוּא כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת רוּחוֹ בְּקִרְבּוֹ…”

ר’ נחמן מציג בפשטות שעשוע במילים בין המילה עולַה כזבח, למילה – “העולֲה על רוחכם”. ר’ נחמן מעיד על עצמו שהוא לוקח שברים ועושה מהן תורות. לא סתם כל האנשים השבורים מגיעים לר’ נחמן. אדם שבא להקריב עולה, משהו בקרבו נשבר.

“וְצָרִיך לָזֶה נְסִירָה כְּמוֹ שֶׁהָיָה אֵצֶל אָדָם הָרִאשׁוֹן…וְהַנְּסִירָה הוּא בְּחִינַת שֵׁם חֲתַ”ך, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בַּכַּוָּנוֹת “פּוֹתֵ’חַ אֶ’ת יָדֶ’ך”, סוֹפֵי תֵּבוֹת חֲתַ”ך, הַיְנוּ שֶׁחוֹתֵך וּמְנַסֵּר אֶת עַצְמוֹ.”

סוד הנסירה של האדם הראשון: שתי ישויות, גוף אחד, ואפס מפגש. הנסירה מאפשרת התבוננות מחודשת, התרחקות קלה על-מנת לחזור ולהיפגש. דביקות מוחלטת מסכנת אותנו בהיבלעות טוטאלית, מחיקה של האישיות. מחיאות הכפיים (האהובות על ר’ נחמן), מתאפשרות רק כאשר יד ימין ושמאל חופשיות לנוע ולהיפגש. רצוא ושוב. “פותח את ידיך” זה סוג של מחיאת כף. ניסור ופתיחה, חופש שמאפשר מפגש. כמו ריקוד של שתי הידיים.

“וְהַשֵּׁם חֲתַ”ך נַעֲשֶׂה עַל יְדֵי שֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ, כִּי כְּשֶׁמְּשַׁבֵּר אֶת לִבּוֹ בְּוַדַּאי מְאַנֵּחַ, וּמוֹצִיא רוּחַ וּמַכְנִיס רוּחַ וְהוּא תְּרֵין רוּחִין. וּשְׁנֵי פְּעָמִים רוּ”חַ (הם ב)גִּימַטְרִיָּא – חֲתַ”ך.”

מי מאיתנו לא נאנח ומתנשף ברגעים קשים, בנפילות. הנשימה מואצת. רצוא ושוב, שתי רוחות, רוח נכנסת ורוח יוצאת. זהו החיתוך במובן העמוק. לאפשר לאוויר להיכנס ולצאת. לא להיתקע על תקליט שרוט. להמשיך הלאה, לשוב ולהיפגש מחדש.

מקובלנו לעיין בהקשר הרחב יותר של הציטוט המובא, וכך כתוב פסוק קודם:
“עיני כל אליך יְשַֹבֵּרוּ, ואתה נותן להם את אכלם בעתו”.
יוסף היה המשביר במצרים. “לכו שברו לנו מעט אוכל”. השבירה בעברית מעידה על היפתחות למקור החיות, לאינסוף. לא לפחד מהשבר. לתת לו להוליד רוח חדשה. רוח נשברת מולידה חיים. נשימה ונשיפה.

“וְזֶהוּ בְּחִינוֹת נְסִירָה וּבָא אֶל בְּחִינוֹת פָּנִים בְּפָנִים וְזֶהוּ בְּחִינוֹת עוֹלָה וְזֶהוּ זִבְחֵי אֱלוהִים, הַיְנוּ. בְּחִינוֹת עוֹלָה הוּא רוּחַ נִשְׁבָּרָה כַּנַּ”ל”

בבחינת “וכשהלב נשבר זורח אור גדול”
#אביתר_בנאי_פקק_תנועה