“כתיב (תהלים ס”ט): “חרפה שברה לבי“, הינו החרפות ובזיונות שוברין לבו של אדם.”
>מצב של חרפה, הוא מצב בו הרגש הכי חזק שלנו מתפרץ בעודו מתנגש בתאונה חזיתית עם מציאות לא רצויה, כזו שמוציאה מאיתנו משפטים נוסח “אני לא מאמין שזה קורה לי!!!”. האינסטינקט האנושי שלנו אומר לנו לדחות מעלינו את הסיטואציה, להתנגד אליה בכל הכוח, ובכך להגן על הלב השברירי שלנו מפני חרפה ובזיון.
***
“והתקון הוא, על ידי שמקשר את לבו להנקודה השייך ללבו בעת הזאת, ועל ידי זה נתבטל החרפה השורה על לבו”
>התפיסה האינסטינקטיבית של האדם היא תפיסה שיסודה בטעות. אם נתנגד למציאות במאבק פנימי, המאבק רק יילך ויגבר. כמו :” בושה / שילד קטן נשכב על רצפה ובא בדרישה/ ואת נכנעת להמון שהציץ ונפגע” (בושה/נעמי חשמונאי)
ר’ נחמן אומר בפשטות – תן ללב שלך להחוות את החרפה הזו שאתה כל כך סולד ממנה, תן לו לרגע לשהות שם ותראה, איך ברגע אחד כל ההתנגדות הקשוחה, משתחררת ונופלת מאליה.
***
“לכאורה קשה, למה אנו צריכין לתפלה? והשם יתברך יודע מחשבות!
….נמצא שצריך כל אחד לדבר בינו לבין קונו, כדי שיאיר בחינת נקודה… ועל ידי זה נתבטל ערלת לבו, הינו חרפות, הינו אהבות רעות:
וגם צריך כל אדם לדבר עם חברו ביראת שמים, כדי לקבל התעוררות בלבו מהנקודה שיש בחברו יותר ממנו, כמו שכתוב: “ומקבלין דין מן דין”.
כי בזה הבחינה שיש בחברו יותר ממנו, זאת הבחינה הוא בחינת נקודה. ושם בהנקודה הזאת, שורה האהבה”
> בשיחות הר”ן כתב ר’ נחמן “שעל ידי הדיבור יכולין לנצח כל המלחמות”. ר’ נחמן חוזר על הדבר הזה שוב ושוב, כי הוא מבין שכשהאדם נתקל בסיטואציה של חרפה, הוא לא ממהר לדבר עליה עם קונו. זה מן מחסום מובנה כזה בתוכנו, שהרי ריבונו של עולם גם ככה רואה כליות ולב, אז למה אני צריך לדבר את זה בכלל?
ר’ נחמן אומר שבכל אחד ואחד מישראל יש נקודה שהיא שלו, ואת הנקודה הזו אין לחברו. אם מצליחים להגיע למצב שיש באמת לפחות חבר אחד שמדברים איתו בלב פתוח ונקי, אזי יש שתי נקודות שמתחברות ואז הם מקבלים זה מזה ומאירים זה לזה. כך גם בשיחה עם בורא עולם. יש הרבה דברים שכשהם נשארים בראש ובבטן שלנו, הם מתנפחים לפחדים גדולי מימדים, אבל אם נדבר אותם החוצה בלי לדאוג לפאסון שלנו, נראה שאין לנו באמת ממה לפחד, ופתאום כל העורלה שעל הלב נופלת ואנחנו מרגישים נקיים שוב.
-מקוצר היריעה, חתכתי הרבה מתוך התורה הזו, אבל ראוי לעיין בה לעומק.