איפה אני בעולם?? איפה אנחנו בעולם?
כמה אנחנו ישנים, כמה אפשר לישון?
שנים ארוכות שהלב שלנו בקושי פועם. פה ושם איזה סדק קטן. מציץ מן החרכים. קצת. מעט. כל כך מעט.
כמה אנחנו בגעגועים באמת?
הרגשתם פעם לב פתוח? אבל פתוח לגמרי?
אם אין לנו חשק, הלב אטום. אם אנחנו בציניות, בביקורת, בכעס, או סתם אדישות, הלב שלנו התכסה. נפלנו לשינה.
אין דבר כזה ייאוש אהובים. אין דבר כזה.
ייאוש זו קליפה ששוכנת על הלב ומשכנעת אותנו להאמין שזו האמת, שזו המציאות. אבל זה שקר.
המציאות האמיתית מלאה בגעגוע, בכיסופים.
הניכור הפנימי הזה הוא מחסום הכיסופים.
צריך לתרגל געגוע. ללמוד איך להתגעגע לעצמי. ללב שלי. לנשמה שלי.
כי הנשמה רוצה לצאת, רוצה להידבק, לעוף, להתגעגע.
ואנחנו עם כל המסכים, וכל המריבות, והאידאולוגיות, שוכחים שוב ושוב, את הפשטות, את התמימות. את מה שמתחת לכל הפילוגים. הפנימיים והחיצוניים.
איפה הלב שלי? איפה? איפה אני בעולם?
כמה אני מוכן להתמסר לריפוי הלב הזה?
כמה אני מוכן לצעוד ביום ובלילה בדרכים לא ידועות רק כדי לגאול את הלב הזה? להוציא את הנשמה הזו מבית הכלא שלה?
למצוא את בת המלך.
אל תייאשו את עצמיכם אומר רבינו.
מה זו הלשון הזו “תייאשו את עצמכם”.
כי אנחנו אלו שמייאשים את עצמנו.
אנחנו בוחרים להקשיב לאותם קולות שאומרים לנו:
“זהו, נגמר, זה הסוף. הכל מחורבן. די. תפסיק לנסות לשנות. תפסיק כבר להאמין. אל תהיה ילד. תתבגר. אמונה זה אובר רייטד. שכח מזה. תראה את המציאות. הכל הרוס. הכל נחרב. די. תחזור לישון. כבה. כבה את הלב. כבה את הכיסופים שלך”.
אנחנו מייאשים את עצמנו.
כל פעם שעולה הקול הזה אנחנו אומרים “אמן יהא שמיה רבא”.
כמה אנחנו מסוגלים לראות מעבר לקול הזה? להאמין באמת באמונה שלימה בתיקון, בטוב.
יש אמונה בעולם.
אדם שחי בלי אמונה חייו אינם חיים. כי אין לו במה לנחם את עצמו. אין לו יכולת להסתכל מעבר לחומה, מעבר לפינה, ולהאמין שגם הגל הזה חולף.
“בצר הרחבת לי”.
כמה השם יתברך מרחיב לנו גם בתוך הצרות. אף על פי כן. הוא איתנו.
והרי זה לא שהוא יושב שם מבסוט מהחיים.
“בכל צרתם לו צר”.
השם איתנו בצרה. כמה אנחנו מוכנים לעלות רגע מעבר לכאב הפרטי הקטן שלנו, ולהבין שגם השכינה בצער עכשיו. שהיא כואבת.. שהכאב שאנחנו מרגישים בחיים האלה, הוא כולו הכאב של השכינה בכלל, שמגיע אלינו דרכה. עד כמה אנחנו מפנימים שאת כל התפילות שלנו, אנחנו צריכים להתפלל על רפואת השכינה.
“התנערי מעפר קומי”.
קומי! התעוררי התעוררי! אל נא רפא נא לה. לשכינה.

מחסום הכיסופים בכל מקום.
בפייסבוק. בוויי נט. בוואטסאפ. בנטפליקס. בגוגל.
בכל מקום יש מחסומי כיסופים.
המסכים המבדילים, המקטרגים.
איך נלחמים בזה?
אי אפשר להילחם.
אל תנסו אפילו.
אל תילחמו בעצמכם. אל תנסו לדחוף מחסומים.
זה רק יתגבר עליכם עוד יותר.
תעמדו ליד המחסום.
תסתכלו לשמים.
תשלחו מילה מעומק הלב. געגוע.
ככה כשהמחסום סנטימטר מכם.
ואין לכם מושג איך עוברים אותו.
אבל אתם בלב שלכם יודעים שזה רק מניעות של המוח.
אין פה באמת מחסום.
ואיך עוברים אותו?
באמונה. בתפילה. בכיסופים.
עוברים את המחסום בכיסופים.
בואו נחזור להתגעגע.

כבר כמה ימים שאני מתרגש לקראת היום הזה.
הילולת רבינו, רבי נחמן מברסלב זצ”ל המופלא.
וכבר כמה שעות ארוכות אני מתחבט ביני לביני אם לכתוב כאן או לא, ואם כן מה לכתוב, ואולי עדיף שלא. אבל איך אפשר שלא. איך.
**
מאז ראש השנה אני גומע ספר נפלא שהוא בעצם היומן של רבי נתן, תלמידו של רבי נחמן. ספר מרתק שקשה להפסיק אותו. כל הזמן יש התרחשות והתגעשות ומניעות וגעגועים ומלא מלא לב.
ושם מספר רבי נתן על ההתעסקות בהדפסת הספר ‘ליקוטי מוהרן’ שרבי נחמן ביקש ממנו לקחת על עצמו. רבי נחמן ביקש מרבי נתן לשמור על הספר בסוד ולא להדפיס בכל בית דפוס אלא רק אצל אנ”ש (אנשי שלומינו), וגם אז להשגיח על המדפיס. ורבי נתן הבין ולא הבין מה כל ההוראות המדקדקות האלו. ובאותם ימים רבי נחמן היה טרוד, והוא אמר לרבי נתן ‘אתם לא יודעים כמה וכמה עולמות תלויים בהדפסת הספר הזה’
**
ובאמת, אפשר לראות כפשוטו כמה עולמות, כמה לבבות, כמה נשמות התעוררו מהספר הזה. כמה היגיעה הרבה של רבי נתן שמסר את נפשו כפשוטו על הדפסת הספרים הללו, הייתה עבורנו, האנשים שמבקשים נחמה בחייהם.
**
אפשר לדבר רבות על חכמת רבינו, על התורות הגבוהות שהשאיר, על רעיונות פורצי הדרך. אבל חשוב לזכור את הלב. הלב שלא נדם. ב-39 שנות חייו הקצרות רבי נחמן ברוב לבביותו עורר עולמות שלימים, העיר ישנים מתרדמתם. השאיר לנו עיצות מופלאות ודרכים ללכת בהם, להתחזק בהם כדי לא ליפול לייאוש, עצבות וספיקות.
מה נדבר ומה נאמר.

רבינו דיבר לכל אדם במקום שבו הוא נמצא. כשאתה נופל לייאוש ומרגיש שאתה פוגם בכל שעה וכבר עדיף שלא היית חי, הוא מעודד אותך ומספר לך שגם מאחורי הדברים הקשים שעוברים עליך, השם יתברך עומד. כשאתה מנסה ומנסה ומנסה בלי סוף להיות באמת טוב ונדמה לך שכאילו כלום לא קורה, הוא מזכיר לך שאף על פי כן כל תנועה קטנה שאתה עושה היא יקרה וחשובה. כשאתה באורות ובהתלהבות הוא מזכיר לך להיזהר מריבוי אור ולוודא שאתה יודע גם לצמצם את ההתלהבות כדי לדייק את עצמך.כשאתה כולך חדור מטרה וחותר למגע לעבר היעד הנכסף, רבינו מזכיר לך, להתגעגע, להמתין, לכסוף.
**
וכך הייתה דרך רבינו עם כל אדם. לכל אחד הדיבור המיוחד לו לפי מדרגתו ולפי שעתו. לאלו שהרגישו גדולים במדרגתם, רבינו הזכיר להם שהם עוד לא התחילו לעבוד את השם בכלל, ולעומת האינסוף הם פיפס קטן. ולאלו שהרגישו חבולים ונדכאים, הוא חיבק אותם במילותיו ודאג לגרום להם להרגיש הכי אהובים לפני המקום. כי כל ההתרחקות הוא רק כולו התקרבות.
**
אשרינו שזכינו לטעום טעם תורה ואהבת השם מפי צדיק כזה. אשרינו שזכינו לטעום טעם אהבה ולב פועם.
אשרינו שזכינו להתעורר דרכו לעבודת השם.
אשרינו שזכינו להתקרב לרבינו!

אני כותב על פוליטיקה?? מה קשור אבו מאזן עכשיו?

אז לא. לא ממש כותב על פוליטיקה מסיבות שאין כאן המקום להאריך בהן.

אבל הכותרת הזו תפסה אותי.
כל אדם באשר הוא מגיע לצמתים. לא הצמתים של ההפגנות. צמתים בהם הוא נדרש לבחור. אני אפילו לא מדבר איתכם על החלטות גדולות כמו מה ללמוד ועם מי להתחתן. אלא לבחור איך להגיב לפוסט המעצבן שקראתי, או להודעה הלא נעימה שקיבלתי, או אפילו לבחור איך להגיב למרוצת המחשבות השליליות שקמתי איתן הבוקר.
איך אני מגיב?
חבר יקר אמר לי השבוע משפט יפה של פרימו לוי שכידוע היה ניצול שואה. הוא אמר שיש חופש אחד שאי אפשר לקחת ממנו וזה את החופש שלי לבחור איך להגיב למציאות.
**
איך זה קשור לאבו מאזן?
העולם והמדינה שלנו כמרקחה. אדם מקבל מכה, ישר רוצה להחזיר יותר חזק. כל צד מתנגח בשני כאילו הנגיחה הבאה היא זו שתכריע את המערכה. אני רואה הרבה קולות של מיאוס וייאוש מכל מיני כיוונים.
והנה גם אבו מאזן התייאש- ומה עושים כשמתייאשים? פונים לחמאס כמובן!.

כמה פעמים בחיים שלנו, כשהרגשנו לא נעים בבטן, וקצת לא היה לנו כוח להתעלות על עצמנו, מצאנו את עצמנו בוחרים בחמאס?
איזה כיף זה לענות בארסיות לאיזה פוסט מעצבן!! איזה כיף זה להתעלם בהפגניות מבן משפחה שעצבן אותי. כמה פשוט להיכנס להלקאה עצמית על טעות שעשיתי.
ובכן, לא נעים לומר, אבל הרבה מאיתנו בוחרים בחמאס יום יום. בוחרים במכות, בניגוח הנוסף, בזריקת מילה עוקצנית, בהאשמה עסיסית.
אין על זה!
מתי בחרתי בחיים לאחרונה?
מתי הענקתי כבוד?
מתי פירגנתי?
**
אני משתדל לנהוג במי שמגיב אליי באלימות בפייסבוק, להגיב לו בלייק פרגון ואהבה.
אתם לא מבינים איזה אדיר זה!

נסו את זה.
לא רק בפייסבוק.
גם בלב שלכם
בבית שלכם
בסוכה שלכם.

התייאשתם?
אל תבחרו בחמאס.

כתיבה על מחשב יוצרת אותיות נטולות געגוע. כשאני חורט מילים בעט על הנייר, אני כותב מדיו לבי. מתי בפעם האחרונה שלחתי מכתב לאדם קרוב, וחתמתי בעופרת מתפוררת על עץ חלק שפעם היה פועם? לו היה המכתב הזה, הוא היה נוטף ממגע ידי, נוטף את ריחי, את נוכחותי המתגעגעת…
אם הייתי מקבל מכתב כזה ממישהי, הוא היה מספר לי כמה עמלה היא בכתיבתה, כמה התעייפה ידה במהלך הכתיבה. באמצעות טיפת הקפה היבשה שעל הדף, הייתי יודע שכתבה אותו לעת בוקר, או לכל היותר לעת קפה שני, שלישי או רביעי של היום. הייתי מזהה בקצה אפי את קצה ריח ידה המרוח על הנייר. הייתי ער לכל שקע חרוט היטב הדק, עבור כל אות ואות.
הייתי שומע ממנו על מסע הגעגועים הרחוק, מעיר אחרת, או מארץ אחרת שאותו מכתב עבר עד שהגיע לידיי. את כל תלאות הדרך וידי השליחים בהם פגש.
או אז, הייתי שומר על מכתב זה מכל משמר, ולא משאיר אותו בתיבת דואר נכנס, מסומן בכוכב.

בפרשת יתרו מתחיל רומן המחויבות בין ישראל להקב”ה, אבל באותו רגע ממש מתחילים הסדקים שיביאו את השבר הגדול של העגל ושבירת הלוחות.
אתמול ראיתי בטלוויזיה את התכנית ‘בא לחדש לכם’ עם מושיק גלאמין (אל תשאלו, סיפור ארוך), והיה שם בחור גרוש עם עוד שלושה חברים גרושים, ואחד שעוד לא התחתן. בדיבורים של בין לבין הגרושים אומרים לזה שעוד לא התחתן ‘עזוב אותך, זה לא עובד, היינו שם’.

כל כניסה לזוגיות מביאה איתה פוטנציאל לשבר. עם כל זאת, ר’ נתן אומר כל כך יפה שאפילו אם פזלנו בשעת החופה למחוזות אחרים, גם ההסתכלות בעין אחת היא יקרה וחשובה לפני ה’ יתברך. לא למהר לסגור את הגולל על הפוטנציאל רק כי יש חשש מלב שבור. למצוא נקודה טובה אחת, באחת מעינייך, ומשם להגדיל ולצמוח.

בברכת ‘לא לפחד להתאהב
שישבר הלב
לא לפחד בדרך לאבד’

(עידן רייכל)

כילד הייתי ביישן והייתי שותק הרבה. הייתי יכול לבהות בנרות בוערים עד שהם נכבים. בשתיקה. מקשיב לקול פצפוץ נייר האלומיניום המתכלה בלהבה. יש משהו בלהבה הקטנה הזו, המדויקת הדקיקה כמו השיר הדקיק. אש מדודה בתוך כוסית זכוכית, אור בתוך כלי. אין דבר יפה מזה. “כשלהבת האחוזה בגחלת” שרוצה לעלות מעלה מעלה, אבל הגחלת או הפתיל לא מאפשרים לה. אם היא תעלה היא תינתק מהפתיל ותגווע. בלי פתיל וכוס, אין אור. כן הנשמה בגוף האדם.
**
“היום אם בקולו תשמעו…
כי אין לאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואתו השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי”.
**
היום התבוננתי בנרות הדולקים. בשתיקה. אני יודע שהיום אני מתבונן על הילד שהייתי ואני יכול להגיד “ואזכה לחדש נעוריי הימים שעברו בחושך להחזירם אל הקדושה”.
סוף העולם, קורה בכל יום. כך גם בריאת העולם. כל יום כמו נס.
“כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב”
רחמנא ליבא בעי. תבעירו את הלבבות.

#זה_היום_עשה_ה‘
#נגילה_ונשמחה_בו