בשביל לקבל את התורה, בני ישראל צריכים לצאת ממצרים, לצאת מתודעת העבדות שלהם. אולם יש הנחת יסוד נוספת, בשביל לצאת ממצרים, המציאות (או ההשגחה) מכניסה אותנו למצרים. כל אחד והמצרים שלו.
בסיפור שלמדנו (מעשה מבן מלך ובן שפחה שנתחלפו) יד הגורל השרירותית לכאורה גורמת לבן המלך להיכנס למצרים, להיות בן השפחה והעבד. לאורך הסיפור הספיקות והבלבולים של בן המלך מורידים אותו למקומות נמוכים עד כדי שתייה לשוכרה וזנות. הוא כבר לא מוצא טעם בחיים, כי ממה נפשך? אם אני בן מלך, אז ודאי זה לא מגיע לי, ואם אני בן השפחה, אז מה חטאתי שמגיע לי להיות מגורש ונרדף?
כשהנשמה של כל אחד מאיתנו מתנתקת מבוראה ויורדת לעולם הזה בתוך הגוף, היא עוברת טראומה, נכנסת למצרים לתוך גבולות הגוף והאדמה. במקום להיות נשמה של בן-מלך, היא הופכת להיות בן השפחה. אז איך חוזרים להיות בן מלך? איך מקבלים את התורה מתוך חירות?
“ְעַל כֵּן קֹדֶם שֶׁזּוֹכִין לְאֵיזֶה הִתְגַּלּוּת בְּתוֹרָה וַעֲבוֹדָה, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה, צְרִיכִין שֶׁיִּהְיֶה מִקֹּדֶם כַּמָּה בִּלְבּוּלִים וּסְפֵקוֹת וּמְנִיעוֹת רַבּוֹת תַּאֲווֹת וּטְרָדוֹת וְכַיּוֹצֵא”
**
אז בני ישראל יוצאים ממצרים, ובכל פעם שהם נתקלים בקושי הם בוכים, זועקים ומתלוננים, ואף רוצים לחזור למצרים. גם בן המלך במסעותיו חסרי התכלית עובר תהליך דומה, גם כשהוא מצליח לעצור רגע ולעמוד על דעתו, הוא נופל שוב אל השכרות, או רודף שוב אחר הבהמות גם אם זה לא מה שיחזיר אותו להיות בן המלך שוב. הוא נכנס לתוך החושך העמוק יותר ויותר, הלופ מתגבר ומסחרר אותו עוד ועוד.
ואז בעובי היער, אחרי אינסוף מסעות נדודים חסרי תכלית, ורדיפות מתוך שינה, פוגש בן המלך את אדם היער שאומר לו להפסיק לרדוף אחרי העוונות, להפסיק לזהות עצבות ורגשות אשמה עם המפתח לתיקון. זו טעות. “בוא עימי ותבוא על מה שיאות לך”.
**
בתוך עובי היער, בחושך הכי גדול שיש, כשמסביב חיות טרף ואריות שואגים, בן המלך מצליח להיפגש עם עצמו. אדם היער לא עושה כמעט דבר מלבד לאפשר לבן המלך להיפגש עם הפחדים שעד עכשיו הסיט עצמו מהם וברח מהם ללא הפסק. אותו מרחב שאדם היער מעניק לבן המלך, הוא בעצם אותו מדבר חשוף שאין בו הפרעות והסחות דעת. שם אפשר להיות בן חורין ולקבל תורה. שם מתחיל לקרות ההיפוך המיוחל בין בן המלך לבן השפחה. אז, מתחיל בן המלך למשול באמת, ולקחת אחריות על החיים שלו.
ר’ נתן בליקוטי הלכות, מלמד שדווקא הנפילות והחושך, הם אלו שמסוגלים לגדל את האדם, להפוך אותו לבן מלך, ולמצוא שם את התורה הכי עמוקה, התורה שבאה מהאין, מהעדר, מהסתר הפנים:

“אֲבָל מִי שֶׁנּוֹפֵל לְשָׁם, חַס וְשָׁלוֹם, וְהוּא שׁוֹאֵל וּמְבַקֵּשׁ וּמְחַפֵּשֹ שָׁם אַיֵּה וְכוּ’ כַּנַּ”ל, אֲזַי זוֹכֶה לַעֲלוֹת לְשֹׁרֶשׁ כָּל הַקְּדֻשּׁוֹת, לְשֹׁרֶשׁ הַתּוֹרָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת אַיֵּה… וְזֶהוּ בְּחִינַת קַבָּלַת הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר דַּיְקָא אַחַר תֹּקֶף גָּלוּת מִצְרַיִם, כִּי בְּתֹקֶף הַשִּׁעְבּוּד שֶׁל גָּלוּת מִצְרַיִם, שֶׁהָיָה גָּלוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, אָז “וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְֹרָאֵל אֶל ה'”, כִּי לֹא הָיוּ יוֹדְעִים שׁוּם עֵצָה וְתַחְבּוּלָה אֵיךְ לְהִנָּצֵל מֵהֶם רַק תָּפְסוּ אֻמָּנוּת אֲבוֹתָם וְצָעֲקוּ אֵלָיו יִתְבָּרַךְ וְהָיוּ מְצַפִּים וּמְבַקְּשִׁים לִמְצֹא כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְעַל יְדֵי זֶה זָכוּ לִגְאֻלָּה וְאָז הָלְכוּ בַּמִּדְבָּר מְקוֹם נָחָשׁ שָֹרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן וְכוּ’ שֶׁהוּא בְּחִינַת מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים הָרְחוֹקִים מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ. וְשָׁם דַּיְקָא בִּקְּשׁוּ וְחִפְּשֹוּ אֶת ה’ יִתְבָּרַךְ עַד שֶׁזָּכוּ לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה בַּמִּדְבָּר, שֶׁזֶּהוּ יְרִידָה תַּכְלִית עֲלִיָּה, כִּי בַּמִּדְבָּר דַּיְקָא שֶׁהוּא מְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים כְּשֶׁמְּבַקְּשִׁין וּמְחַפְּשִֹין שָׁם אַחַר כְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ, אָז דַּיְקָא שָׁם זוֹכִין לְקַבָּלַת הַתּוֹרָה שֶׁנִּמְשָׁךְ מִבְּחִינַת אַיֵּה שֶׁזּוֹכִין עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשֹ בַּמְקוֹמוֹת הַחִיצוֹנִים דַּיְקָא שֶׁהוּא בְּחִינַת מִדְבָּר כַּנַּ”ל”
**
“קחי אותי לטייל
לברוח מהצל
בשמש החמה
בחדר מחכה מלחמה
אימת הנפילה
הביטי בי
זו שעת הנעילה
פתחי לי שערך במחילה”
(דודו טסה)

פסח – מה עושים כשהדיבור בגלות?
**
“הרצון לדייק במילים, תכונה מרגיזה מאד, במיוחד כשבסוף אני עומד ושותק” (אביתר בנאי).
**
משה רבנו, האיש העצום הזה, מרגיש חסר אונים כשהוא מנסה להביע את עצמו. התחושה הפנימית שלו היא שהדיבור שלו לא מדוייק, שהוא לא חוצה את החסמים האנושיים, לא מפיל את המחיצות הנדרשות, ולא חודר ללבבות הרצויים. “הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם” (שמות ו’, יב’). כמה תסכול יש במשפט הזה שזועק חוסר אונים ואומר במילים אחרות “הי, מישהו שומע אותי? מישהו מקשיב לי?” (איפה הילד). הבדידות העמוקה הזו של משה, יכולה להיגאל רק על ידי דיבור מדוייק יותר.
**
“עוד שמעתי מפי הנ”ל שכמה פעמים נכנס אליו ורצה לדבר עמו, ולא היה יכול לפתח פיו לדבר לפניו מה שבלבו…ואחר כך אמר לו: העקר הוא הדבור. שעל ידי הדבור יכולין לכבש הכל ולנצח כל המלחמות” (שיחות הר”ן רלב’).
**
המלחמה העיקשת בין משה “כבד הפה” לבין פרעה “כבד הלב”, מסתיימת בניצחון המרשים של יציאת מצרים. פתאום הסכר נפרץ ודיבורו של משה מגיע לנמענים שבהם כל כך השתוקק לגעת – פרעה, ועם ישראל. על-כן, יציאת מצרים וחג הפסח הם לא רק היציאה הפיסית של בני ישראל מעבדות לחירות, אלא גם היציאה של הדיבור מהגלות. האר”י ז”ל מסביר שמצרים מסמלים את מיצרי הגרון ושמו של פרעה מעיד על המילה “עורף”, דהיינו אחורי הגרון, שם הדיבור נתקע.
“ובראש חודש ניסן שהתחיל כבר הגאולה להדיבור….ומזה בא תפילה שעומד לפני המלך כמו שנאמר ‘ה’ שפתי תפתח’, ועל זה אמרו ‘ואין שיחה אלא תפילה’…שאז בא זמן שיצא הדיבור מגלות כמו שכתוב בספרים הקדושים פסח- פה סח, והיינו שאז נפתח פיהם לומר שירה על הים” (פרי צדיק, ר’ צדוק הכהן מלובלין). ומכאן מגיע הציווי הפשוט הזה של חז”ל ל-ס-פ-ר ביציאת במצרים, על-מנת לפתוח את הדיבור ולגאול אותו מגלותו ומתקיעותו.
**
זה הזכיר לי את אחת הסצנות המלחיצות בסרט מאטריקס כשניאו דורש את זכות שיחת הטלפון עם עורך-הדין שלו. בתגובה לכך עונה לו הסוכן “מה תועיל לך שיחת טלפון, אם אינך יכול לדבר?”