גַּם הַיָּם נָסוֹג
וְיֵש לוֹ אוּלַי
רִגְשֵׁי אַשְׁמָה
כְּמוֹ לִי
פִּתְאֹם
וְהַכֹּל חוֹף
וְיֵשׁ צְדָפִים לֶאֱסֹף
וְחַיוֹת
וְצָרִיךְ לַחֲזֹר
מֵהַנְסִיגָה
וְלֶאֱסֹף.
יונה וולך כתבה פעם שיר. ואם אביתר בנאי לא היה מלחין אותו כנראה שלא הייתי מכיר אותו.
אלול זה לפעמים כמו גל שמבקש להישבר עליך, ולפעמים אתה הגל עצמו שמנהל יחסי קרבה-ריחוק עם החוף. ולפעמים כמו הגל אתה בנסיגה, אתה מכווץ ומשהו תקוע באותה טעות מהעבר, טעות שכבר ידעת לתקן אתמול, אבל משום מה היום אתה לא מוצא את הפרצה שתעניק לך את הכוח לשנות את המצב הקיים, הנסוג. אבל השגרה ממשיכה, ויש צדפים לאסוף, ויש ארנונה לשלם, ויש קניות בסופר לעשות, ואת כל השגרה הזו אתה עושה כי אתה יודע שאתה מוכרח ושאין מי שיעשה זאת במקומך. זה הפלא האנושי שיודע להמשיך בשלו עד שזה יקרה פתאום שוב, בלי להרגיש ובלי לדעת מאיפה זה יבוא. בסוף חוזרים מהנסיגה בכדי לאסוף את עצמך מחדש לכדי גל נוצץ רצוף צדפים וגעגועים עזים לחוף…
גם אנחנו כמו הים נסוגים. נסוגים מהדברים שמוטלים עלינו בתור בני אדם, בתור אנשים עם שליחות. אנחנו הרבה פעמים מעדיפים את הנוח ואת המוכר, ובלבד שלא נצטרך להתמודד עם הקושי, עם האחראיות, עם המורכבות, עם הספק…אז אנחנו נסוגים. לוקחים צעד אחורה, יושבים על המדוכה, ונמנעים מלהכריע, משכנעים את עצמנו למה עכשיו זה לא מתאים, ולמה אפשר לחכות עם זה.
ועכשיו, זמן אלול, והמלך בשדה, ועכשיו יש זמן שניתן לנו במתנה, כמו בסיפור של הלב והמעיין, זה הזמן לחזור מהנסיגה, לחזור לשליחות שלנו, ושהים יחזור לשליחות שלו לאסוף צדפים וחיות מהחוף, ללא רגשי אשמה, אלא מתוך הבנה עמוקה שככה הדברים צריכים להיות , בפשטות גדולה. כי זה הים, וזה מה שהוא עושה, וזה אנחנו וזה מה שאנחנו עושים.
הלוואי שנדע לחזור מהנסיגה, ולאסוף את עצמינו ואת הסובבים אותנו,
ולהיות בפשטות מי שאנחנו, ללא רגשי אשמה…