היום יום שלנו רצוף עליות וירידות. מי שיקשיב לנפש שלו, ישים לב שהיא משתנה ללא הרף. אולי אלפי פעמים ביום. רגשות ותחושות זזות בתוכנו כל שניה. התנועה והשינוי הם הדבר הכי יציב בנפש.
רצוא ושוב.
עליות וירידות.
להיות בקי ברצוא ושוב (ליקוטי מוהרן תורה ו’) פירושו להיות רגיש לעליות והירידות הללו, אבל לא בהכרח ללכת אחריהן. אלא לדעת להיות איש חיל כלשונו של רבינו, ובכל עליה וכל ירידה, למצוא שם את השם, למצוא שם איזו נקודת אור קטנה. אבל אמיתית. אל תעבדו על עצמכם בזה כי זה יתנקם בכם. מי שיעשה לעצמו הנחות ויפמפם לעצמו משפטי ‘תחשוב טוב יהיה טוב’ יכול ללכת לאבדון מזה. תהיו אמיתיים. מה באמת טוב פה עכשיו. אבל באמת. איזה מעט טוב יש בשחור שאני נמצא בו כרגע. רק מעט דמעט אבל מעט שאני יכול לחתום עליו. שאי אפשר להזיז אותי ממנו.
מה העניין של זה. הרי הירידה היא ירידה. והיא קשה או כואבת או סתם מעיקה. זו ירידה. אין לנו עניין לצייר ירידה בתור משהו אחר. כי זה אולי יהיה קצת לשקר לעצמנו.
ירידה זו ירידה.
נפילה היא חלק מהסיסטם. לפעמים קשה וכואב.
אבל העניין הוא למצוא מעט טוב. רק מעט טוב.
רבינו אומר שיש אנשים שאיבדו את חייהם כי לא הסכימו לשמוח גם במעט טוב.
איבדו את חייהם אשכרה.
רק בגלל מעט טוב.
יש כאלה שגם עם הרבה טוב איבדו את חייהם.
המעט טוב הזה הוא כמו נס פח השמן.
אם משתמשים בו נכון הוא יכול להאיר לי את כל השבוע.
רק אם יודעים למצוא אותו בין השברים, להשקיע רגע, לנקות מעליו את כל הלכלוך, האינטרסים, הביקורת העצמית, ולזקק ממנו מעט טוב צרוף.מעט טוב שיספק לי הרבה אוויר לנשימה.
רק מעט.
צעד קטן.
אז למה המתנה?
כי את המעט טוב לפעמים לוקח זמן למצוא. ואפשר לאבד סבלנות. צריך גם ללמוד להיות בחושך בלי לפחד. בלי להיבהל. בלי להסתכל על השעוו כל שניה ולשאול ‘נו מתי יש מעט טוב? מתי יוצאים מכאן?’.
אדם גם צריך ללמוד לנשום בחושך. להתחזק באמונה. לדעת שאיפשהו יש פה מעט טוב. ישנו בודאי. חייב להיות.
ואני עוד לא רואה אותו כרגע.
עוד מעט.
עוד מעט טוב.
עוד מעט אמצא את המעט טוב שבי.
ההמתנה בחושך, הגעגוע למעט טוב הזה.
מוסיפים אמונה. מוסיפים ניגון חרישי.
אזמרה לאלוקיי בעודי.
בעוד שלי.
במעט טוב שבי.
אזמרה.

כילד הייתי ביישן והייתי שותק הרבה. הייתי יכול לבהות בנרות בוערים עד שהם נכבים. בשתיקה. מקשיב לקול פצפוץ נייר האלומיניום המתכלה בלהבה. יש משהו בלהבה הקטנה הזו, המדויקת הדקיקה כמו השיר הדקיק. אש מדודה בתוך כוסית זכוכית, אור בתוך כלי. אין דבר יפה מזה. “כשלהבת האחוזה בגחלת” שרוצה לעלות מעלה מעלה, אבל הגחלת או הפתיל לא מאפשרים לה. אם היא תעלה היא תינתק מהפתיל ותגווע. בלי פתיל וכוס, אין אור. כן הנשמה בגוף האדם.
**
“היום אם בקולו תשמעו…
כי אין לאדם בעולמו
כי אם אותו היום ואתו השעה שעומד בו,
כי יום המחרת הוא עולם אחר לגמרי”.
**
היום התבוננתי בנרות הדולקים. בשתיקה. אני יודע שהיום אני מתבונן על הילד שהייתי ואני יכול להגיד “ואזכה לחדש נעוריי הימים שעברו בחושך להחזירם אל הקדושה”.
סוף העולם, קורה בכל יום. כך גם בריאת העולם. כל יום כמו נס.
“כל דבר ודבר בעולם יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב”
רחמנא ליבא בעי. תבעירו את הלבבות.

#זה_היום_עשה_ה‘
#נגילה_ונשמחה_בו

ראשית, אציג מדרש מדהים שקרוב לליבי על חנוכה בימי אדם הראשון:
“תנו רבנן” [שנו רבותינו]:
לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך,
אמר: “אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו,
וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים”,
עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה],
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
אמר: “מנהגו של עולם הוא”,
הלך ועשה שמונה ימים טובים….
(תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ח עמוד א)

אצלנו בבית, לאחר הדלקת הנרות ואמירת “הנרות הללו”, אנחנו נוהגים לשיר בהטעמה את פרק ל’ בתהילים:”מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”.

http://www.mechon-mamre.org/i/t/k/k2630.htm

מעבר לקישור הפשוט שראש המזמור מדבר על “חנוכה” (של הבית לדוד) ניסיתי להבין מה עוד טמון בפרק. הנושא המרכזי הוא התלות החריפה של דוד בה’, בעקבות חוסר השקט והיציבות, ואולי אף השרירותיות הרבה שמבטאת הנהגתו של ה’ :
“כי רגע באפו, חיים ברצונו. בערב ילין בכי ולבוקר רינה…” – משהו במציאות מאד לא יציב, רגע אחד אנחנו שמחים, ובערב אנחנו עצובים, חיים ומוות רוקדים טנגו. או כמו שאביתר ניסח את זה – “שביר, הכל ברגע נשטף…מתנה, כל נשימה, כל נשימה…”

בדומה לאדם הראשון, דוד המלך שואל את אלוהים’ – “הסתרת פניך, הייתי נבהל….אליך ה’ אקרא ואליך אתחנן…מה בצע בדמי ברדתי אל שחת?”
מדוע העולם הולך ונהיה חשוך בעדי? מדוע אתה מסתיר את פניך ממני? מה עשיתי לא טוב שזה מגיע לי?
יש כאן זעקה קיומית, כנה, מבוהלת של דוד המלך ממש כמו זו של האדם הראשון. ברגעי החולשה שלנו, אנחנו מרגישים שאנחנו בחושך, שהעולם מתמוטט וחוזר לתוהו…

ועכשיו ההיפוך:

בפרק קלט בתהילים דוד המלך מציג תמונת מצב אמונית באמצעותה הוא מביע את המשפט המפורסם “לית אתר פנוי מיניה” או – “מלא כל הארץ כבודו”.
[ לעיון בפרק המלא:
http://www.mechon-mamre.org/i/t/t26d9.htm… ]

הפסוק עליו ר’ נחמן בנה את תורתו המפורסמת של “אין יאוש בעולם כלל” מספר כך: (ח’) “אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך “. כלומר – כשאני הולך על עננים מרב אושר, ואני מרגיש הצלחה ומלאות ושלווה, אז – כמאמר אוהדי ספורט – “יש אלוהים”. אבל גם כאשר אני בתחתית, בירידה, בשפל המדרגה – הנך שם. אין לי באמת אפשרות ללכת לאיבוד, כי ה”איבוד” הוא גם נחלתך.

בהמשך הפרק דוד המלך מנכיח תפיסה זו באמצעות היפוך מעניין: ” גם חשך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר – כחשיכה כאורה”. כאן נכנסים הדיומיים ה”חנוכתיים” של אור וחושך. בעצם – אומר דוד המלך – חושך ואור הם תפיסות אנושיות מצומצמות שלנו בני האדם, אבל בפועל, ביחס לאלוקות, אין ביניהם הבדל ממשי – “כחשיכה כאורה”.

אם נחזור למעלה לסוף פרק ל’ בתהילים, נמצא שם את סוד ההיפוך, של הלילה שהופך לאור יום – (יב’) “הפכת מספדי למחול לי, פתחת שקי ותאזרני שמחה”.

בעצם, אם נתבונן היטב במציאות, החושך יכול להפוך לאור, המספד יכול להפוך למחול ושמחה. העצבות והקשיים שלנו איננה תלויה בממצאים האובייקטיביים שקיימים לנו, דהיינו – תוצאות חיוביות במבחנים, מעמד חברתי גבוה, הרבה כסף וכו’…אלא “אין הדבר תלוי אלא בי”. העניין הוא בפרספקטיבה, כי ביחס לאלוקות אין הבדל בין אור לחושך, וממילא האפשרות של האדם הראשון להפוך את ימי התענית לימי הלל והודיה, תלויות בעיקר בפרספקטיבה שלו.
בעזרת ה’, שנצליח להאיר את החושך בלי לבטל אותו. שהחושך עצמו יאיר לנו פנים…
“ה’ אלהי שוועתי אליך – ותרפאני.
ה’ העלית מן שאול נפשי, חייתני מיורדי [מירדי] בור”
חנוכה שמח!

“ת”ר לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי (שחטאתי) עולם חשוך בעדי וחוזר לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים.
עמד וישב ח’ ימים בתענית [ובתפלה].
כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך,
אמר מנהגו של עולם הוא!
הלך ועשה שמונה ימים טובים”
(מסכת עבודה זרה, דף ח ע”א)

הפחד משתק. הפחד מפני הסוף משתק עוד יותר.
בסיפור הזה, האדם הראשון בטוח שזה הסוף שלו. והוא מפחד פחד מוות. הפחד שהסוף קרב הוא אינסטינקט הישרדותי-אנושי, ואולי זה לא מקרה שרבים עסקו וכתבו על המוות ועל סוף העולם.

בחיים שלנו יש לנו המון פחדים. זה יכול להתבטא בפחד רגעי וקטן כמו – פחד מכלבים, אופחד מאדם מפחיד שעובר לידינו ברחוב. וזה יכול להיות פחד גדול יותר כמו כיוונים יותר גדולים בחיים – עבודה, לימודים וכו’.

הבוקר נזכרתי בסיפור הזה, וחשבתי לעצמי שבעצם הפחד האמיתי של האדם הראשון הוא תמציתו של הפחדים האנושיים כולם. הפחד מפני הסוף. בכל פעם שאנחנו מפחדים ממשהו, יש לנו חשש כלשהו, ריח ניחוח של סוף קרב. היכולת להתגבר על הפחד היא הידיעה שלא משנה מה, תמיד יש המשך. הסוף הדוהר לכיוונינו הוא לא באמת סוף אלא רק אשלייה של סוף…כמו גל גבוה שמסתיר מאחוריו את האופק העצום של הים המשתרע למרחקים.

מחר סוף השנה. והקלישאה שבכל סוף יש התחלה חדשה היא פשוטה ואמיתית. השקיעה היא גם ההקדמה של הזריחה, והשפל מבשר את הגאות…

האמונה היהודית נטועה באינסוף. משהו שאין לו סוף. האלילות היא סופית, ממוסגרת ומתוחמת. (אולי זה לא מקרה שהסיפור הזה מופיע במסכת עבודה זרה). כמו שכתבתי כאן בעבר פעמים רבות – ההגיון העברי על-פי הרב הנזיר, הוא כזה שלא מייחס לשום הבנה לימודית סופיות. כל הבנה חדשה בלימוד ובנפש, היא פתח להבנה חדשה גבוהה ועמוקה יותר. גם ללימוד אין סוף, וגם לתורה אין סוף.

בעזרת השם, שתבוא עלינו שנה שחונת ברכות ושפע, שנה של שלום, שנה של שמחה, שנה של בריאות, שנה של משפחה ושל דיבוק חברים, שנה של אחדות בין הפכים, שנה של גאולה, שנה בלי סופים ובלי פחדים…