בפרשה הקרובה אנחנו קוראים את המצווה הראשונה שבה נצטוו ישראל “החודש הזה לכם”. ר’ נתן מגלה לנו סוד עמוק מאד על המצווה הזו ולמה היא קשורה ליציאת מצרים. הפסוק המפורסם מיחזקאל “וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמַיִךְ” מתאר באופן מוחשי את הלכלוך המצוי בבני ישראל בתוך מט’ שערי טומאה של מצרים. אבל השם יתברך ריחם עליהם ומצא בהם נקודות טובות אפילו בתוקף טומאת מצרים הזו, ולכן ממשיך הפסוק ואומר “וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי בְּדָמַיִךְ חֲיִי”. וכך אומר ר’ נתן: “אֲפִלּוּ בְּתֹקֶף הַדָּמִים וְהַלִּכְלוּכִים אַף-עַל-פִּי-כֵן, חֲיִי, כִּי גַּם שָׁם יְכוֹלִין לִמְצֹא נְקֻדּוֹת טוֹבוֹת , שֶׁעַל-יְדֵי זֶה נִגְאֲלו”.
***
כשאנחנו נמצאים בחושך, זה נקרא “פגימת הלבנה”, משום שאין שום נקודה של אור בלילה, הירח נעלם. לכן, כשיש מצוקה וקושי, אנחנו מרגישים כלואים, מרגישים שאין תקווה, אין נקודה של אור:
“כִּי זֶה יָדוּעַ שֶׁכְּשֶׁיִּשְֹרָאֵל הֵם, ח”ו, בְּמַדְרֵגָה פְּחוּתָה, זֶה בְּחִינַת פְּגַם הַלְּבָנָה קִטְרוּג הַיָּרֵחַ, שֶׁמִּשָּׁם בָּאִים כָּל הַפְּגָמִים וְהַחֲטָאִים ח”ו, וְעַל-כֵּן כְּשֶׁאִישׁ יִשְֹרָאֵל מִתְעוֹרֵר וּמוֹצֵא בְּעַצְמוֹ נְקֻדָּה טוֹבָה וְעַל-יְדֵי זֶה חוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה כַּנַּ”ל, זֶה בְּחִינוֹת מִלּוּי הַלְּבָנָה מִפְּגִימָתָהּ”
***
היכולת שלנו לצאת ממצרים, מעומק הגלות, מהחושך הכי מלוכלך וגס שיש, נעוצה ביכולת למצוא נקודה טובה, נקודה של אור, של אמונה. ואיך זה קשור לקידוש החודש?

ביום חמישי בערב אני בן 30. זקן. מה אפשר לומר. כולנו מתכחשים להתבגרות ולהזדקנות. אף אחד מאיתנו לא רוצה להגיע לשם באמת. שנשאר צעירים לנצח וזהו. תנו גלולות, תנו בוטוקס, תנו צמחי מרפא, תנו לנו מעץ החיים, שנשאר יפים.

“וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל” (פרשתינו).

אז אני לא היחיד שמזדקן מסתבר. גם אברהם הזדקן. הביטוי “בא בימים” המוצמד למילה “זקן” הוא המעניין. ור’ נחמן מצא בו עניין רב כל כך עד שדרש אותו בתורה ס’ בליקוטי מוהר”ן, היא נקודת התפנית שממנה התחיל ר’ נחמן לספר סיפורי מעשיות, וצריך לעיין בזה:

“וְאַבְרָהָם שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת זָקֵן בְּחִינַת אֲרִיכוּת יָמִים עַל־יְדֵי־זֶה זָכָה לַעֲשִׁירוּת בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית כ”ד): וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַה’ בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי”ט): מִזְּקֵנִים אֶתְבּוֹנָן; שֶׁעַל יְדֵי בְּחִינַת זָקֵן הַנַּ”ל, בָּא לְהִתְבּוֹנְנוּת, שֶׁהוּא בָּא עַל יְדֵי עֲשִׁירוּת, שֶׁנִּמְשָׁךְ לְתוֹךְ אֲרִיכוּת יָמִים, שֶׁהוּא בְּחִינַת זָקֵן כַּנַּ”ל.”

הזקנה הרבה פעמים מזוהה עם כבדות, שמרנות, עקשנות, עייפות. ר’ נחמן מבקש לשבור את התפיסה הזו בעזרת אברהם. הזקנה מביאה איתה פרספקטיבה, התבוננות, אולי אפילו מימד של נצח מלווה בחסד ורחמים. לא סתם הפרצוף המלא חסד על פי תורת הקבלה והאר”י הוא – פרצוף העתיק. (עתיקא קדישא).
התבוננות היא ערך שחסר לנו היום, אנחנו רגילים להגיב מהר לכל דבר ולירות מהמותן כל פעם שאנחנו מרגישים שדורכים לנו על הבוהן. אנחנו רגילים להכין תשובה מוחצת שנוכל לשלוף מיד עם תום הדיבור של הצד השני, ולעיתים אפילו לפני שהוא מסיים.

לפני שנתיים יצא לי להיות כמה ימים ברומא עם המשפחה, וליד הדירה ששכרנו היה פאב נחמד ביותר עם מוזיקה חיה. ערב אחד היה מוקדש לשירי הביטלס, וכמובן שהיינו חייבים ללכת. הלהקה הראשונה שעלתה הייתה מורכבת מחבר’ה צעירים ומוכשרים מלאי אנרגיות. אחריהם עלו חבר’ה מבוגרים שראו עליהם שהם צועדים דרך ארוכה יחד. שתי הלהקות היו טובות, שלא תבינו, אבל ההבדל ביניהם היה בולט. החיפוש הפנימי של הצעירים מלווה בתזזיתיות, באיזו מהירות שמביאה איתה חוסר דיוק, ורעשי רקע מלווים באי-נחת. הלהקה המבוגרת לא מיהרה לשום מקום, היה אפשר להרגיש איך כל צליל נמצא במקומו, בנחת, באיזו מתיקות עתיקה ומענגת.

“וַאֲרִיכוּת יָמִים, הַיְנוּ שֶׁצָּרִיךְ שֶׁיִּרְאֶה לְהַאֲרִיךְ וּלְהַגְדִּיל יָמָיו. כִּי כָל יוֹם וָיוֹם מִמָּקוֹם שֶׁמַּתְחִיל אֵצֶל כָּל אֶחָד, בְּוַדַּאי בַּתְּחִלָּה הוּא קָצָר. הַיְנוּ שֶׁבִּתְחִלַּת הַיּוֹם, קָשָׁה עָלָיו מְאֹד הָעֲבוֹדָה שֶׁצָּרִיךְ לַעֲשׂוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, כְּגוֹן לְהִתְפַּלֵּל וְלִלְמֹד וְכַיּוֹצֵא. וְעַל כֵּן הַיּוֹם בִּתְחִלָּתוֹ הוּא קָצָר, כִּי צָרִיךְ לְהַתְחִיל מְעַט מְעַט, וְאַחַר־כָּךְ מִתְרַחֵב וְהוֹלֵךְ בַּעֲבוֹדָתוֹ. וְצָרִיךְ הָאָדָם לִרְאוֹת לְהַגְדִּיל וּלְהַרְחִיב וּלְהַאֲרִיךְ כָּל שָׁעָה וְשָׁעָה שֶׁבָּא אַחַר כָּךְ, לְהַגְדִּילָה וּלְהַרְחִיבָה בְּתוֹסְפוֹת קְדֻשָּׁה…”

לבוא בימים, פירושו למתוח את הזמן, להאריך את הימים ולמלא אותם ביותר ממה שהם יכולים להכיל. זו תפיסה שאיננה פירושה מירוץ נגד השעון על-מנת להספיק את כל המטלות שרצינו, אלא ההבנה שאם אצליח לנכוח בהווה בכל נקודת זמן ביום, היום שלי יהיה מלא יותר ובעצם ארוך יותר. אני ממש אוכל להרחיב את השעה שלי ולהפוך אותה מחיי שעה לחיי עולם.
מאחל לכולנו שנלמד להיות זקנים באים בימים כמו אברהם, ושה’ יברך אותנו בכל מכל כל.

נ.ב. למצולם אין קשר לכתבה.

שנת 2015.
ראיתי עכשיו סרטון של הספירה לאחור של שנת 2015 – לכאורה סתם סרטון חסר משמעות. אנשים סופרים לאחור, מחכים לרגע שבו תתחיל השנה החדשה, וכשזה קורה הכל שמחים וצוהלים. איזה נפלא!
ואז חשבתי על ראש השנה שלנו, עוד לפני שמשווים בין התכנים, צריך להשוות בין הזמנים. לנו אין ספירה לאחור, אצלנו השנה נכנסת בזמן לא זמן, בין הערביים, בין לילה ליום…קשה יותר להבחין מה הרגע המדוייק שבו זה קורה. פחות או יותר בזמן שהולכים לבית כנסת, כשמתחילים לפייט את “אחות קטנה”…
ולמה זה ככה?
השוואה בין הזמנים מראה, שתרבות המערב והנצרות מושתתים על היילייטים. הרגע שבו הכל קורה, זה רגע עם זיקוקים, רגע של מוחלטות, של ודאות, שאפשר לראות ולהצביע עליו, הוא מוגדר וברור.
ביהדות, הרגעים האלה הם רגעים חולפים, המחזוריות ודמדומי בין הערביים מאפיינים אותה יותר, הנשימה והנשיפה של החיים, דווקא המקום שתמיד מנסה לברר ואף פעם לא מגיע לסוף, כי אלוהים הוא אינסוף, והתורה לא מסודרת, ואין מוקדם ומאוחר בתורה, ודברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר.
הרגע האחד, העוצר נשימה , הטוטאלי והסוחף – הוא העני, החד מימדי, השקרי, שמתיימר להציג את חזות הכל במכה. יופי עוצר נשימה לדעתו של ר’ נחמן זה משהו שלילי, כי היופי צריך להאריך את הנשימה…ולכן “הבל היופי” – הבל כרוח ונשימה…
וכך כותב ר’ נחמן בתורה ס’ :
“כִּי עֲשִׁירוּת וְהֶבֶל. הַיּפִי, הֵם שְׁנֵי הֲפָכִים
כִּי עֲשִׁירוּת, הוּא מֵאֲרִיכוּת הַנְּשִׁימָה
וְיפִי, הוּא מֵהֶפְסֵק הַנְּשִׁימָה…
וְזֶה בְּחִינַת: “הֶבֶל הַיּפִי”, כִּי הַיּפִי הוּא כְּפִי הַהֶבֶל כַּנַּ”ל…
נִמְצָא שֶׁמְּקַבֵּל בְּחִינַת הֶפְסֵק הַנְּשִׁימָה, וְעַל כֵּן הוּא בְּהֶפֶך מֵעֲשִׁירוּת שֶׁהוּא בְּחִינַת אֲרִיכוּת הַנְּשִׁימָה…”