נהר החיים

הרבה מדפוסי התנהגות הגנתיים שאדם מפתח או מחלות נפשיות, הם בעצם כוח החיים שמנסה להמשיך לחיות. בדומה לנהר איתן זורם שנפלו לתוכו סלעים שמקשים על הזרימה הטבעית, המים והחיים ימצאו את דרכם להמשיך לזרום. לכן ההתבוננות על אדם עם קושי נפשי היא לא איך לתקן אותו, אלא איך להעמיק את זרימת נהר החיים שמבקש להמשיך לזרום.

אפשר להתחיל בלספר את הסיפור מנקודת המבט של נהר החיים. מה הרצון העמוק ששוכן מאחורי ההגנות שפיתחנו. זוהי היכולת שלנו להפוך את המבט מחסרון למלאות.
***
הפסוק המפורסם בקהלת אומר ‘הכל הבל הבלים’, בפשט הפסוק הכוונה היא שהכל ריק, הכל חסר משמעות. הכל הוא חסרון אחד גדול.

הזוהר מציע קריאה הפוכה ואומר שהבל, הוא גם הרוח, והעולם נברא בדיבור שהוא הבל פה. אז כשאומרים ‘הכל הבל הבלים’, הכוונה היא שהכל הוא רוח, הכל הוא נוכחות של דיבור אלוהי.

והנה הזוהר במקורו עם תרגום חופשי אחריו:

“רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, וכל מה דאתעביד בעלמא, בהבל אתעביד”
(תרגום חופשי: סוד ההבל נפלא (יקר) הוא, והוא הבל שיוצא מהפה, וסוד ההבל שיוצא מהפה, הקול נוצר ממנו, וכל מה שנעשה (=נוצר/נברא) בעולם, נעשה על ידי ההבל”

Image may contain: sky, cloud, outdoor, nature and water

 

זוהר ‘לך לך’ – התערותא דלתתא

זוהר פרשת לך לך פשוט גאוני.
איך לא שמתי לב לזה עד עכשיו, אני לא יודע. אבל ככה זה כשרגילים לקרוא את התורה כל השנים האלה, כבר לא יודעים להיות מופתעים.

אז מסתבר שעוד לפני הציווי המפורסם של אלוהים לאברהם – “לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך”, אברהם כבר עושה בדיוק את הדבר הזה, ומקדים את הציווי. כך כתוב בסוף פרשת נוח:

“וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת-אַבְרָם בְּנוֹ, וְאֶת-לוֹט בֶּן-הָרָן בֶּן-בְּנוֹ, וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ, אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ; וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים, לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן…”

הזוהר שואל שאלה פרשנית – אם הוא כבר עשה את זה אז למה הקב”ה ציווה אותו? איזה מין ציווי זה? זה מפיל את כל התיאוריות שלנו על אברהם שהאמין בה’ ועל כן קיים את הציווי לעזוב הכל לטובת האמונה בבורא.

ועל כך הזוהר עונה:

“ובשעה שיצאו מה כתוב? “ללכת ארצה כנען”, שהרצון שלהם היה ללכת שם. מכאן למדנו – כל מי שמתעורר להיטהר מסייעים לו. בוא וראה שכך הוא, שכיוון שכתוב “ללכת ארצה כנען” – מיד “ויאמר ה’ אל אברם לך לך”. ועד שהוא לא התעורר מקודם, לא כתוב לך לך.
בוא וראה, דבר שלמעלה לא מתעורר, עד שמתעורר למטה מקודם על מה שישרה אותו שלמעלה.”

כלומר – אברהם, בפעולתו וביוזמתו האקטיבית, עורר את אלוהים לצוות אותו. המושג הרווח בקבלה הוא “התערותא דלתתא” – התעוררות התחתונים שמעוררים את העליונים. אם אנחנו מחליטים משהו לשם שמים, ורוצים בכל מאודינו לעשותו, אזי יתעוררו עלינו רחמי שמים ויסייעו בעדינו.

ר’ יוסף ג’יקטיליא בספר שערי אורה מציג את זה עוד יותר חריף. האדם נותן כוח לאלוהים:

“באותה שעה פתח משה רבינו עליו השלום ואמר: ועתה יגדל נא כח אדנ”י (במדבר יד, יז) מה כתיב בתריה (אחרי)? “סלחתי כדברך ואולם חי אני”, כלומר – החייתני בדברך.”

אברהם ונוח בזוהר – פרשת וירא

ספר הזוהר עורך השוואה בין נוח לבין אברהם, ושוב אברהם יוצא כשידו על העליונה:

“אמר רבי יהודה, מי ראה אב הרחמים כאברהם?…בנוח כתוב “ויאמר אלוהים לנוח קץ כל בשר בא לפניי…עשה לך תיבת עצי גופר…” – ושתק! ולא אמר כלום ולא ביקש רחמים.
אבל אברהם – בשעה שאמר לו הקב”ה “זעקת סדום ועמורה כי רבה…”מיד כתוב “ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע?”

הזוהר מבקר את נוח, בכך ששתק ולא ביקש רחמים על הדור שלו. ואילו אברהם נלחם עד הסוף על הצדק שייעשה. אולם הפעם גם לאברהם הזוהר לא עושה חיים קלים:
“אמר ר’ אלעזר, גם אברהם לא עשה שלימות כיאות…אברהם תבע דין כראוי שלא ימות צדיק עם רשע…עשה ולא השלים – שלא ביקש רחמים בין כך ובין כך.
אבל מי עשה שלימות כראוי? זה משה….עד שאמר “ועתה אם תישא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת”. ואף על פי שכולם חטאו, לא זז משם עד שאמר לו “”סלחתי כדברך”

הדמות של משה היא האידיאלית שהיא לא מבחינה בין צדיק ורשע אלא מבקשת רחמים על כולם, בכל מצב, בכל מחיר, בלי חשבונות.

אז יש פעמים שאנחנו מקבלים את הדין מלמעלה ואומרים – כך השם רצה, ויש פעמים שאנחנו דורשים שהמצב ישתנה ועומדים על שלנו. המתח הזה עולה גם אל מול אברהם של סדום ועמורה, לעומת אברהם של עקידת יצחק שלא מתווכח לרגע. בסרט ‘האושפיזין’, כשמשה בלנגה לא מקבל כסף מהישיבה הוא אומר לאישתו “ככה השם רצה”. והיא אומרת לו – “די! אולי השם רצה שפעם אחת תעמוד על שלך?”

ההבל של קהלת

“וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך”
 
קהלת מחפש יתרון, מחפש לתפוס משהו, עקרון קבוע במציאות. אבל הוא מוצא רק מעבר, תנועה, שינוי. זו הבעיה של החשיבה האנושית שמנסה לתפוס. המחשבה שלנו לא מבינה שהניסיון לתפוס תמיד יגביל ויצמצם, כי החכמה היא תנועה ולא סטטיות;
הדבר היחיד שיציב ולא משתנה הוא התנועה, הוא הבלתי נתפס, מה שנעדר סטטיות.
 
“הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל”
 
אותם חמישה הבלים שאמר קהלת מתוארים כמשבר. חוסר משמעות – הכל הבל. הזוהר מציע קריאה הפוכה, פוסט-מודרנית!
הזוהר אומר שזה הפוך, זה לא משבר! הכל רוח, ההבל הוא רוח, הרוח יוצרת את הקול, והקול הוא התנועה אותו הדבר שלא מאפשר לך לתפוס. ואותו הבל הוא יקר וחביב ומבורך. הנקודה הרוחית שהיא בלתי-נתפסת יוצרת את הקול, את התנועה, את החיים…
 
“רזא דהבל יקירא הוא, והוא הבל דנפיק מפומא, ורזא דהבל דנפיק מפומא קלא אתעביד מניה, וכל מה דאתעביד בעלמא, בהבל אתעביד”
(תרגום חופשי: סוד ההבל נפלא (יקר) הוא, והוא הבל שיוצא מהפה, וסוד ההבל שיוצא מהפה, הקול נוצר ממנו, וכל מה שנעשה (=נוצר/נברא) בעולם, נעשה על ידי ההבל”
כל חוקיות היא מעבר (ניקוד עם פתח) לאי-חוקיות. כל חוק שאתה מבין הוא לא מוחלט, הוא לא נגמר במקום, לא סופי. אלא הוא צריך להפוך לציווי, ואז זה לא חוק סטטי אלא ביטוי של משהו אחר, שמישהו רוצה שתעשה את זה. ציווי לעשייה, לתנועה.
 
החוק הופך להיות מחוק טבעי לחוק מוסרי. וזה ההבדל בין חוק טבע לחוק תורה. חוק טבע זה חוק קבוע של חכמה, וחוק התורה הוא חוק של רצון, של תנועה.