מה הקשר בין זוגיות וסוד הנסירה בקבלה לבין חגי תשרי?
***
סוד הנסירה של המקובלים מספר על אדם וחווה בשלב ראשוני של תלות המכונה ‘אחור באחור’. אדם וחווה היו גוף אחד אבל ללא מפגש אמיתי. כל אחד פניו החוצה ולא אל בן הזוג. לאחר מכן הגיע שלב הנסירה, פירוד שני הגופים, השלב הטראומטי והכואב. השלב השלישי הוא שלב המפגש המכונה ‘פנים בפנים’. רק הנסירה והפירוד אפשרו את המפגש המחודש של שני גופים וישויות נפרדות ועצמאיות.
***

האפור של האי העשוי שיש במרכז המטבח, היה נקי מאד. נקי מדי. יכולתי לחוש בקצות אצבעותיי את הקרירות המאובנת השיישית שלו גם כשנשענתי בכתפי על מזוזת פתח המטבח, מטרים ספורים ממנו. תמר רכנה מעל הכיור עם הגב אליי, ושטפה עגבניות ביסודיות מירבית. רק מיקרוסקופ חסר פה, בחיי. העגבניות עברו אחת אחת תחת ידיה, כאילו היה זה יום הדין שלהן. היא בחנה נמרצות כל פגם קטן, ועד שלא שפשפה מלוא כוחה או חתכה בבשר העגבנייה המסכנה, לא עברה לעגבנייה הבאה. שיערה החום, הגלי והארוך רטט באי-נחת עם כל שפשוף. אני חולה על השיער הזה! אין עליו. אני מתבונן באשתי מטהרת עגבניות באדיקות כמעט דתית, ואני מהרהר בהחלטה שקיבלתי לפני שלוש שנים לבקש את ידה.
כשהערב התחיל לרדת, בדרך חזרה הביתה מהעבודה, קיבלתי הודעת טקסט מתמר “תקנה לחם”. ככה. בלי סמיילי. בלי מאמי. זו הייתה ההודעה הראשונה שקיבלתי ממנה היום. הרעב, שקרקר בבטני בשעות האחרונות של היום, לא השאיר לי ברירה אלא לגנוב חתיכה קטנה מהלחם הטרי בשביל להרגיע את זעקות הצער שעלו מהמעיים שלי. אני נכנס אל המטבח עם השקית ובתוכה הלחם הנגוס, ומניח אותה על השיש האפור. עכשיו היא כבר שמעה שנכנסתי, אין סיכוי שלא. אני מתלבט אם להגיד לה משהו, לזרוק איזה ‘ערב טוב מאמי’, או סתם ‘הי’ עם נשיקה בעורף, או פשוט להמשיך אל תוך ארוחת הערב. זה בטח ישתפר כשנשב לאכול, חייב להיות.

ליד הכיריים החשמליים חיכו לי מחבת ושלוש ביצים. “אני מתה על החביתות שלך”, היא הייתה אומרת לי. “איך אתה קולע למרקם הזה? לי הן יוצאות יבשות וחסרות אופי”. היום אני לא יודע אם היא אוהבת את החביתה שלי או שהיא פשוט רעבה. קערת הזכוכית שאני שולף מהארון שמעל לכיריים החשמליים, משמיעה נקישות יבשות שמהדהדות בחופשיות בין קירות המטבח. בזו אחר זו, אני שובר את שלוש הביצים הערומות שעל השיש, שופך את התכולה הצהובה-שקופה שלהן אל-תוך הקערה, ומתחיל לבחוש עם מזלג. הסוד בהכנת החביתה הוא לא לבחוש עד הסוף את הבלילה הבייצית, זה מונע את השתלטות הצבע הצהוב על החביתה. הכל טמון באיזון. אני מפעיל את העיגול הגדול בכיריים, ומניח עליו מחבת עם מעט שמן.

תמר כבר סיימה למרק את העגבניות מפגעי הזמן והמקום, והתחילה לחתוך אותן. הגנבתי מבט לעגבנייה שעכשיו תחת הגרדום. הייתה לה צורה מוזרה קצת, איזו עגבנייה מוזרה, משהו בה לא עגול לגמרי, מוזר. יכולתי להרגיש בבית החזה שלי כל מפגש בין הסכין לקרש החיתוך. אפילו קול תקתוק של מטוטלת בלילה נטול שינה נשמע נעים יותר. העסיס שנטף מכל פרוסת עגבנייה שנחתכה, כאילו ניתז בתוך הפה שלי כמו שפריצים של דם חמוץ. ככל שעבר הזמן של שנינו במטבח, זה לצד זו, לא מצאתי פתח להפר את השקט הזה, והדיבור שהיה לי על קצה הלשון מרגע שנכנסתי, שקע עוד ועוד עם כל פרוסת עגבנייה חדשה שנולדה על קרש החיתוך של תמר.
השמן כבר התחיל להתחמם ולעשות קולות פצפוץ, כאילו שיווע לבלילת הביצים שתבוא בטרם יישרף בלהט המחבת. יצקתי את התכולה הצהובה-שקופה מתוך קערת הזכוכית אל המחבת. תגיד משהו, רבאק. בהיתי בשמן החם שעוטף את החביתה בהתהוות. האמת, חשבתי שנצא מזה. דמיינתי שאגיע לארוחת הערב, אחייך אליה את החיוך ששבה אותה מהרגע הראשון שנפגשנו, והכל ישוב לקדמותו. האמנתי שנצליח למשוך את עצמנו מתהומות הדממה. הפכתי את החביתה על צידה הלא-עשוי וכיביתי את הכיריים. ככה מכינים חביתה.

א.

קלאסי לדבר על האירועים המשמחים שפוקדים אותנו ולקשר אותם לפרשת שבוע או לכל סממן דתי שמשוטט לו בפרק הזמן הזה של אותם אירועים משמחים. אנחנו עכשיו בימים נוראים, עשרת ימי תשובה וחשבתי לעצמי, מה הקשר בין חתונה לחזרה בתשובה.

בלב שלי מאד ברור לי מה הקשר ביניהם, וזה אפילו לא נראה לי כמו איזו דרשנות מופלגת ומפולפלת שעושה שמיניות באוויר בשביל לקשר את פרשת השבוע לחתונה.

ב.

כרגיל, כמו בכל דרשה קלאסית על חתונה, נתחיל בספר בראשית. בפסוקים על בריאת האישה נאמר כך:”ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי, לזאת יקרא אישה כי מאיש לוקחה זאת”.

אם נרחיב את הדיבור של אדם הראשון, נבחין כי הביטוי שבו הוא משתמש הוא ביטוי מודגש – הוא חוזר פעמיים על אותו שורש, ואז עושה זאת שוב – עצם מעצמי – ובשר מבשרי –  יש כאן חזרה כפולה שבאה להדגיש משהו.

אדם הראשון רוצה להדגיש שהאישה לקוחה ממנו, אבל לא בתור בעלות על רכוש, אלא מתוך מקום של מן מלאות ועונג. המלאות שהאדם מבטא בביטויים הכפולים הללו, עולים מתוכו לאחר שהוא מחפש ללא הצלחה “עזר כנגדו” אצל החיות בפסוקים שלפני. האדם, מרגיש אבוד בעולם – לא טוב היות האדם לבדו – הוא מחפש את הדבר שיפיג את בדידותו, וכשהוא מוצא את האחר (האחרת), הוא מוצא גם את עצמו והוא שמח על כך, ואומר זאת בפה מלא – “עצם מעצמי”.

ג.

במסכת קידושין כתוב כך:

“…דרכו של איש לחזר על אשה ואין דרכה של אשה לחזר על איש משל לאדם שאבדה לו אבידה מי חוזר על מי? בעל אבידה מחזר על אבידתו”. הגמרא משתמשת בלשון של אבידה וחיזור אחר האבידה. כאן אני רוצה לחבר בין ה-חיזור של האדם אחר האישה, לבין ה-חזרה בתשובה.

נאמר שהתשובה קדמה לעולם. אני מאמין שהכוונה מאחורי האימרה רוצה לומר שהעקרון המהותי של התשובה איננו רק החרטה והוידוי שעל פי ההלכה שנולדו מאוחר יותר. תשובה שקדמה לעולם משמעה שהתיקון קודם לקלקול. כשהקב”ה ברא את העולם הוא צמצם את עצמו וזה כמובן סוג של קלקול עבור הבורא. ולכן, העקרון המהותי הגבוה יותר של התשובה אומר שהתשובה באה לידי ביטוי במציאות ע”י אדם שחוזר לעצמו קודם הקלקול. מציאות זו קיימת לפני בריאת העולם ואליה אנחנו חוזרים כאשר אנחנו מתקנים את עצמנו ואת הבריאה.

ד.

אדם שמרגיש אבוד בעולם, מחפש משמעות, מחפש אחר אבידתו, הוא מנסה להתעורר מתרדמת הלב. כשהוא מוצא נקודה של אור, הוא מיד מתמלא חיים ושמח בחלקו, ומתחדש בתוכו ומתוכו מתחדש כל העולם בעיניו. זו מעלת התשובה שמיוחסת בתורת הסוד לספירת ה”בינה” שהיא לא מלווה בתהליכים שכלתניים ורציונאלים, אלא בתהליך חווייתי רגשי. תהליך של הארה כלשהי. ספירת הבינה מייצגת את ההתגלמות של העיקרון הנשי באלוקות ובעולם.

גם בסיפור של “אבידת בת מלך” מסיפורי מעשיות של ר’ נחמן מסופר על המשנה למלך שמחפש אחר בת המלך שאבדה, והתהליך הארוך והמייגע שעובר המשנה למלך התפרש ע”י הוגים שונים כתהליך התיקון של הנשמה, ומציאת בת המלך כתשובה של אדם השב אל עצמו. החיזור אחר בת הזוג, כמוהו כחיפוש המשמעות של האדם בעולם. האדם שמוצא את בת זוגו, מוצא את עצמו, חוזר בתשובה ושב אל עצמו, מלא בשמחה על מציאתו. ועם כל זה, המסע של החיפוש איננו נגמר לעולם, כי הרי “לנשמה אין לה סוף”, ובטח שגם לנשמות של שני בני זוג.