אחד הדברים הפרדוקסליים בניסיון לחזור בתשובה הוא הגילוי וההסתר.
לפעמים כשאנחנו עומדים בתפילה, בסליחות נניח, או בתפילה של ראש השנה או יום כיפור, האינסטינקט הראשוני שלנו הוא לומר לעצמנו בלב “אני צדיק מעכשיו, הנה די, זהו, כל מה שעשיתי היה בטעות, אל תסתכל לשם, לתוכי, לעבר שלי, זה הכל שחור ודפוק שם…”. אנחנו ממהרים להסתיר את זה, לקוות שמה שעשינו ייעלם בלי שנצטרך לנשום את זה מחדש. הרי אנחנו מתחרטים, הנה, רוצים לתקן, אז בוא לא נתעכב על זה, בוא נמשיך הלאה.

אבל, למעשה, עמידה לפני ה’ בתפילה הינה דווקא היכולת לחכות עם אינסטינקט ההסתרה ולהישאר חשוף. ככה. עם כל השריטות, והדברים הרעועים והשבורים שעשינו שיושבים בזכרון ותופסים מקום של קבע על הלב. “יהיה איך שיהיה” אומר ר’ נחמן, כך האדם צריך להתפלל, כך הוא צריך לחזור בתשובה. אברהם יהושוע השל אמר פעם “התפילה הופכת אותנו להיות ראויים לישועה” – כלומר, שהנקודה ממנה אנחנו צריכים להתפלל היא נקודה בה אנו זקוקים לישועה, בה אנו שבריריים וחשופים.

“צהר תעשה לתבה ואל אמה תכלנה מלמעלה וגו’.
ר’ ישראל בעל שם עליו השלום אמר: צהר תעשה לתבה – שתהיה התיבה שאדם מדבר בתורה ובתפלה מצהיר…” (צוואת הריב”ש ד”ח עב).

“ולמה אברהם דומה? לאוהבו של מלך שראה את המלך מהלך במבואות האפלים. הציץ אוהבו והתחיל מאיר עליו דרך החלון. הציץ המלך וראה אותו. אמר לו: עד שאתה מאיר לי דרך החלון, בוא והאר לפני”. העולם היה מכוסה בחשיכה, אך אברהם הביא את האור שהאיר את נוכחותו של אלוהים.
יש כאלו החשים את השאלה המוחלטת ברגעי פליאה, ברגעי שמחה; יש כאלו החשים את השאלה המוחלטת ברגעי אימה, ברגעי ייאוש. הוד החיים וסבלם כאחד עושים את האדם רגיש לשאלה המוחלטת. אכן, סבלו של האדם גדול כהוד חייו.