“קול דודי דופק”
אף פעם לא שמתי לב. הדוד לא דופק על הדלת! הקול שלו הוא זה שדופק. אפשר לדמיין אותו קורא לרעייה שוב ושוב “רעייתי…רעייתי…יונתי…תמתי”. הקריאה החוזרת ונשנית, היא זו שדופקת על הדלת. הגעגוע. הערגה.
והקב”ה ככה הוא. קורא לכל אחד ואחד מאיתנו. הוא לא דופק על הדלת פיזית, אלו תמיד יהיו קריאות שמאחורי הדלת, קול שיכול להיבלע ברעשי רקע. ואם לא נטה אוזן ונקשיב לקריאות, לא נשים לב ונחמיץ את הדוד בבחינת “דודי חמק עבר”.
“וְכָל יוֹם יֵשׁ בּוֹ מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּך הוּא מְצַמְצֵם אֱלקוּתוֹ מֵאֵין סוֹף עַד אֵין תַּכְלִית עַד נְקֻדַּת הַמֶּרְכָּז שֶׁל עוֹלָם הַגַּשְׁמִי שֶׁעוֹמֵד עָלָיו וּמַזְמִין לוֹ לְכָל אָדָם מַחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה לְפִי הַיּוֹם וּלְפִי הָאָדָם וּלְפִי הַמָּקוֹם וּמַלְבִּישׁ לוֹ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁמַּזְמִין לוֹ רְמָזִים כְּדֵי לְקָרְבוֹ לַעֲבוֹדָתוֹ. בְּכֵן צָרִיך לְהַעֲמִיק מַחֲשַׁבְתּוֹ בָּזֶה וּלְהַגְדִּיל בִּינָתוֹ וּלְהָבִין מַהוּ הָרְמִיזוֹת בִּפְרָטִיּוּת שֶׁמְּלֻבָּשׁ בְּזאת הַמַּחֲשָׁבָה דִּבּוּר וּמַעֲשֶׂה שֶׁל זֶה הַיּוֹם שֶׁהִזְמִין לוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרַך”
(ליקוטי מוהר”ן נד’)